> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > קצין מסיירת מטכ"ל חוזר בתשובה, חזית הסירוב - ארנון לפיד, קרני עם-עד
קצין מסיירת מטכ"ל חוזר בתשובה, חזית הסירוב - ארנון לפיד, קרני עם-עד 25/12/2003
 
 

אז למה שתקתי? כי לא היה לי אומץ לסרב. כי חינכו אותנו שהצבא עושה את הדבר הנכון. מבצע 'חומת מגן' היה בשבילי קו אדום. התלבטתי בשאלה אם לסרב או לא, אם יקראו לי לשירות בשטחים. למזלי לא קראו. הפעם אני איתן בדעתי: לשטחים אני מסרב ללכת.

 

קצרות וקטנות שואל, קצין מסיירת מטכ"ל חוזר בתשובה

 

בלילה שבין ראשון לשני, מעט אחר חצות, מצלצל אלי ג"ש. לשמחה (מאוחרת) מה זו עושה?

"אם יש לך עניין", הוא אומר, מבלי להתנצל על השעה, "יש לי מה להגיב על מכתב הסרבנות

של החבר'ה מהסיירת". הוא מעט צעיר ממני, מקיבוץ במרכז הארץ, והרבה יותר גיבור ממני:

היה קצין בסיירת מטכ"ל, בסדיר ובמילואים, השתתף בפעולות צבאיות שהשתיקה יפה להן.

לפני שלוש שנים דחה הצעה למלא תפקיד ביטחוני מכובד. אז לא היה מוכן לומר מטוב ועד

רע על הסיבות לדחייה. עכשיו הוא אומר לראשונה: "לא הייתי זקוק לחוש שישי כדי להבין

לאן אנחנו הולכים, מה זה יעשה לצה"ל ולמערכת הביטחון, ושזה יקלע אותי לדילמות

ולמבחנים שאני, כאדם, לא אהיה מוכן לעמוד בהם. זהו, בוא נדבר על המכתב של החבר'ה".

ש: "חבר'ה"? אתה מכיר אותם?

ג"ש: "אני מכיר אישית כמה מהם, אבל לא זה מה שחשוב. כשאני אומר 'חבר'ה', אני מתכוון

למשמעות הערכית של המילה. חבר'ה זה אנשים, שאתה מרגיש אליהם קרבה רגשית גדולה, שיש

לכם מטען חוויות וניסיון חיים משותף, ואתם חולקים אותם תפיסות וערכים. זה מה שאני

קורא חבר'ה. ואני יכול לומר לך, שלא רק אלה שאני מכיר אישית, אלא גם אלה שאני לא

מכיר אישית, ורק שמעתי עליהם או פגשתי פעם-פעמיים, הם החבר'ה שלי. הם מלח הארץ. הכי

טובים. נקודה".

 

ש: נאום הסנגוריה.

"נכון. כי לצערי, כפי שהיה צפוי, יש כבר עשרות קטיגורים. אתה מבין את האבסורד בארץ

הזאת? אפראטצ'יקים קטנים, עסקנים פוליטיים, אפסים למיניהם, ממונים מטעם עצמם על

המוסר ועל מורל האומה, שאני לא יודע אם החזיקו נשק בחיים, ואם כן, מה הם עשו בו, או

בכלל מה וכמה תרמו למדינה - מרשים לעצמם לצאת בנאומים חוצבי להבות נגד אנשים,

שהקריבו את החיים שלהם למען המדינה - וזו ולא מליצה, תאמין לי. אתה יודע שאני לא

איש של מליצות. ככה זה היה עם סרבנות הטייסים, וככה זה עכשיו. הפטריוטיזם הוא מפלטו

של הנבל ושל הישראלי המצוי".

ש: בוא תבהיר: אתה מצדד בהם?

"חד משמעית, ובגדול. אני יודע ומבין את כול הנימוקים נגד - מרדנות, אנרכיה,

אגואיזם, הפקרת החזית, מה יגידו הגויים, וכו' וכו'. הם בהחלט כבדי משקל. אבל אולי

יאמר לי פעם מישהו: עד כמה, עד מתי, עד איזה גבול אמור אדם בעל מצפון לשתוק,

להתאפק, להחליק אותה? מתי מגיע הרגע, שבו סוף סוף כן לגיטימי בעיני כול אותם

קטיגורים, שאדם יאמר: עד כאן. יותר איני יכול. בזה לא יהיה חלקי עמכם. הרי אין היום

מי שלא יודע, שצה"ל כבר מזמן לא עוסק רק בהגנה, שבשטחים מבוצעים פשעים נגד

אוכלוסייה אזרחית, שכמה אלפי מתנחלים גוררים אותנו לתהום כלכלית, חברתית ומוסרית.

אז מי ראוי לגינוי - אלה ששותקים ושותפים, או אלה, המעטים, שאומרים: סטופ, אני לא

בעסק הזה?"

ש: למה לא חתמת על המכתב?

"חזרתי רק בשבוע שעבר מכמה חודשים בחו"ל, וטוב שלא הציעו לי, כי הייתי עומד בפני

דילמה ענקית. בלבי, אתה מבין, אני עם החבר'ה האלה במאה אחוזים, אבל אישית, בלי

להיכנס לפרטים, בשלב זה של חיי אני מאוד פגיע, ולא יכול להרשות לעצמי חזית נוספת".

תגיד, עולה בדעתך מה היה קורה לצה"ל, למדינה, לנו, אילו הסרבנות הייתה סוחפת

 אלפים, יחידות שלמות?

"יכול לקרות לנו משהו יותר גרוע ממה שקורה היום, כשהסרבנים הם עדיין מיעוט? אנחנו

מובלים לשואה על-ידי שלטון כוחני, מושחת, בלתי מוסרי בעליל - מה עוד נותר למי

שעיניו בראשו ומצפון בלבו, לעשות כדי לעצור את הנפילה? גיליתי שכמו כול דבר בצה"ל,

גם המדינה הזאת מורכבת משלושה חלקים: מרשעים גמורים, ששאלות מוסר לא מזיזות להם,

והם שמחים על כול ילד פלשתיני שנהרג או אישה פלשתינית שמפילה; מציבור אפטי, שלא

רוצה לדעת, או מקסימום מסתפק באנחה על מה שקורה לנו; וממיעוט שאומר: עד כאן! אני לא

בעסק, אני נאבק נגד הזרם".

החלוקה הזאת נכונה רק לישראל?

"אתה יודע מה, בעצם לא. היא נכונה לכול מדינה בהיסטוריה, שהגיעה להשחתה מוסרית

והביאה על עצמה קריסה טוטאלית. ובוא לא נזכיר שמות".

 

 

 

 

חזית הסירוב, אבנר, סרבן קיבוצניק מ"היחידה", מונולוג

אבנר ו. (27) - חייל מילואים בסיירת מטכ"ל, חבר קיבוץ ממרכז הארץ, סטודנט לתואר שני

להיסטוריה של המזרח התיכון, עובד בפרדס - הוא אחד מתוך 13 לוחמי היחידה שהודיעו על

סירובם לשרת בשטחים.

 מונולוג:

"השבוע, כשהתחילה כול המהומה סביב 'סרבני היחידה', נזכרתי בסיטואציה שהייתה לי

בטירונות במחנה סנור ליד ג'נין. הייתי אז חייל מורעל, תמים, ולא ראיתי את הפלשתינים

ממטר. יום אחד יצאנו, כול טירוני הצנחנים והסיירות, לבוחן קרבי, שכלל ריצת 2000

מטר. לצבא לא הייתה בעיה לסגור את הכביש הראשי למשך שעות ארוכות, ולהוציא בכול פעם

קבוצות של שמונה חיילים למקצה. באמצע הייתה ארוחת צוהריים, אבל הכביש נשאר סגור.

היה למפקדים שלנו המון זמן, אבל התושבים הפלשתינים עמדו וחיכו שהכביש ייפתח. ממרחק

של זמן זה נראה לי מזעזע. לקח לי זמן להבין שמיליון וחצי תושבי השטחים הם בני אדם.

לא צללים.

"מאז שהשתחררתי מהצבא יצאתי מדי שנה לתעסוקה או אימונים. הסתובבתי בשטחים, נכנסתי

לבתי מבוקשים שאגב תמיד היו 'בכירים', פעם של הנפה, פעם של השכונה, פעם של הבלוק...

עשיתי עבודה 'כירורגית', אבל הרגשתי שאני נמצא במקום שאסור לי להיות בו ומבצע דברים

שאפשר להימנע מהם. לא רציתי להיות שייך למערכת שמבצעת פקודות שהן בלתי חוקיות

לדעתי.

"אז למה שתקתי? כי לא היה לי אומץ לסרב. כי חינכו אותנו שהצבא עושה את הדבר הנכון.

מבצע 'חומת מגן' היה בשבילי קו אדום. התלבטתי בשאלה אם לסרב או לא, אם יקראו לי

לשירות בשטחים. למזלי לא קראו. הפעם אני איתן בדעתי: לשטחים אני מסרב ללכת.

"עם הזמן הבנתי שגם אחרים חושבים כמוני. שאני לא לבד. גם עכשיו אני יודע שרבים

ביחידה תומכים בצעדים שלנו, אבל חוששים מהמחיר האישי שייאלצו לשלם - הדחה מהיחידה

או מאסר. אותי ואת החבר'ה שחתמו אתי על גילוי הדעת זה לא מעניין - כן הדחה לא הדחה,

כן מאסר לא מאסר - אנחנו לשטחים לא הולכים.

"אנחנו לא טועים לחשוב שנגרום לשינוי בצבא או בחברה הישראלית. אבל אולי נגרום לכך

שעוד חיילים בסדיר ומילואים יחשבו על מה שהם עושים. לא מקובל עליי שכול אזרחי

המדינה מתירים בשתיקה מעשים לא חוקיים. תפקידי הוא להגיד: יש ברירה אחרת.

"בקיבוץ לא כולם אהבו את הצעד שלי. חבר אחד התנפל עלי, ואני מבין אותו. יחד עם זאת,

היו חברים שתמכו בי. אני לא יודע מה יקרה לנו בעקבות הצעד שעשינו. אני רוצה להאמין

שלא ניכנע ללחצים, כמו שקרה לטייסים, ונלך עם הסירוב שלנו עד הסוף. לגבי עצמי הנושא

ברור וסגור: אני לשטחים לא הולך יותר".

 

קישור למאמר: http://www.kibbutz.org.il/welcome.htm?page=http://www.kibbutz.org.il/itonut/haver/031225.seruv.htm


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003