> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > "בזכות הסרבנים בסוף ייצאו מעזה"- איתי אשר
"בזכות הסרבנים בסוף ייצאו מעזה"- איתי אשר 07/05/2004
 
 

הם לא יכולים יותר לטוס ולהילחם, בשכונה רוצים להרוג אותם, בבית כועסים עליהם וחלק מהחברים לא מדברים איתם. אבל האחים יונתן וזוהר שפירא, טייס ומטכ"ליסט, מתעקשים שהיה שווה. חצי שנה אחרי שיזמו את מכתבי הסרבנים בחיל האוויר ובסיירת מטכ"ל, הם חושפים את תוכן השיחות הקשות עם מפקדיהם, בטוחים שתופעת הסרבנות השקטה ממשיכה לחלחל, ומסכמים את המבצע המשפחתי כהצלחה גדולה

כמה ימים אחרי שהתפרסם מכתב הסרבנות של טייסי המילואים, נפגש שלמה שפירא, סגן אלוף במילואים, עם אחד משכניו בשכונת נוה רום שברמת השרון. השכן, אחד הטייסים המהוללים של חיל האוויר ומי שנחשב לאלוף ההפלות של החיל, היה נסער. "צריך להעמיד את כל מי שחתם על המכתב הזה עם הפנים לקיר ולירות להם כדור בראש", אמר אלוף ההפלות.

הטייסים הסרבנים עוררו סערה גדולה בכל רחבי הארץ, ובעיקר בנוה רום, שכונת הטייסים. וזה עוד לפני שכל השכונה שמעה שיוזם המכתב הוא יונתן שפירא, הבן של שלמה, שהיה מפקד טייסת בזמן מלחמת יום כיפור. כשזוהר שפירא, הבן הבכור, יצא שלושה חודשים אחר כך עם מכתב הסרבנים של סיירת מטכ"ל, הפכו ההערות בשכונה לשתיקות ולתהיות. איך קרה שדווקא מהמשפחה הזו, סמל לציונות ולהגשמה ישראלית, אבא מפקד טייסת, אמא דוקטור לבוטניקה, ילד אחד טייס, ילד אחד בסיירת מטכ"ל ועוד אחד בנח"ל, יצאה בשורת הסרבנות? הרי מסלול שמתחיל בתנועות נוער ובגרות בפיזיקה, ונמשך בשנת שירות וביחידות מובחרות, אמור להסתיים בקצונה בכירה או לפחות בניהול חברות היי-טק. או שלא.

 

לבקשת הוריהם, מסרבים זוהר ויונתן לספר בפירוט כיצד התקבלה הסרבנות שלהם בבית. הם מוכנים לומר רק שלאב היה קשה מאוד בהתחלה. הוא ניסה לשכנע אותם להילחם מתוך המערכת, אבל עכשיו מגלה יותר הבנה כלפי המהלך שעשו. האם צביה, לעומתו, היא תומכת נלהבת של בניה.

 

בראיון זוגי ראשון מאז נתנו פומבי לסרבנותם, מספרים האחים לבית שפירא על ילדותם, על החוויות הקשות בשטחים, על ההחלטה לסרב ועל השיחות החריפות עם המפקדים. חרטה? פגיעה ביסודות מדינת חוק? ניסיון למצוא אצלם את הדברים האלה נידון לכישלון. הם עדיין מרגישים שמה שעשו נועד להציל את הדמוקרטיה הישראלית ולא להחליש אותה.

 

"תמיד האמנתי שהחוקים זה מה שישמור על חברה מסודרת, ולכן לא סירבתי", אומר זוהר המטכ"ליסט, "אבל כשהחברה התחילה להשתולל, הגעתי למסקנה שציות לחוק זה מה שישבור את החברה. מדינת ישראל משתמשת בדמוקרטיה רק לפרוצדורה, כשיטת בחירות. במהות שלה היא לא דמוקרטית. אני מודע לזה שאנחנו עוברים על החוק, אבל חוק זה דבר כתוב, שנוצר על ידי אנשים. ברגע שחוקים משרתים שלטון בלתי דמוקרטי, החוק הוא לא הדבר הכי חשוב. כל המשטרים הפאשיסטיים חוקקו חוקים על מנת להשליט שלטון בלתי דמוקרטי. גם חוקי האפרטהייד בדרום אפריקה היו ברורים".

 

 

הסדקים הראשונים

זוהר שפירא, בן 35, ואחיו יונתן, בן 32, שייכים לדור שנאלץ להתמודד עם המציאות המורכבת שהשאירו ההורים שלהם בשטחים. רחוק מאלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים והקניות ביום שבת בקלקיליה, התגייסו בני הדור הזה לאינתיפאדה הראשונה, נלחמו בחיזבאללה בדרום לבנון וקיבלו צווי מילואים לאינתיפאדה השנייה.

כבנים של טייס קרב ומפקד טייסת הם גדלו בבסיסי חיל האוויר בכל הארץ. זוהר נולד בתל נוף ויונתן בחצרים. ילדות של מסיבות חנוכה עם מפקד חיל האוויר ומשחקים של זיהוי מטוסים רק על פי רעש המנועים שלהם, בעיניים עצומות. המעבר לנוה רום היה המשך לילדות במגורי המשפחות, שם כל הילדים ידעו כבר מגיל צעיר שישרתו ביחידות המובחרות ביותר שיש בצה"ל. אבא שלמה, שעבד לאחר שחרורו כמדריך טיס בחברה אזרחית, היה נותן לילדיו הקטנים להחזיק את הסטיק, ללחוץ על הדוושות ולהטיס את מטוסי ההדרכה הקלים מעטרות לשדה התעופה בהרצליה. שיבואו מוכנים לקורס טיס.

שניהם למדו במגמה הפיזיקלית בתיכון אלון ברמת השרון. כשסיימו את הלימודים יצאו הבנים לשנת שירות, זוהר מתנועת הצופים ויונתן מתנועת המושבים. לקראת הגיוס רצו בפרדסים עם תיקים מלאי חול ואבנים, כי "זה היה ברור שנלך ליחידה המובחרת ביותר, זאת לא היתה אפילו בחירה", מסביר זוהר. ההכנות השתלמו ושניהם עברו גם את הגיבוש לסיירת מטכ"ל וגם את הגיבוש לקורס טיס.

 

זוהר הבכור התגייס ראשון, וחתם ויתור אחרי יום וחצי בקורס טיס, כי רצה להתחיל את המסלול בסיירת מטכ"ל. "חשבתי שטייסים הם חננות, ושאם אתה רוצה למצות את עצמך עד הסוף, אז פיקוד על משימות מיוחדות ולחימה קרקעית זה המיצוי האופטימלי. ההתלבטות היחידה היתה האם ללכת לשרת כקצין בגולני".

 

עוד לפני שהגיע לסיירת מטכ"ל, נתקל זוהר במציאות הכיבוש הישראלי במהלך טירונות צנחנים בסנור. במשך ארבע שעות סגרו הטירונים לתנועה פלשתינית את הכביש הראשי ליד סנור, ומאה מכוניות נאלצו לעמוד עד שכל הצנחנים יסיימו את ריצת ה-2,000 מטר שלהם. אחרי הטירונות החל מסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל, וזוהר חזר לבועה, הרחק מנקודות החיכוך עם הפלשתינים.

בחג שבועות שנת 90', אחרי שזוהר היה כבר לוחם מן השורה ביחידה, הוא קיבל שוב תזכורת למציאות של העולם שבחוץ. זה היה כשמחבלים נחתו עם סירות מרוץ בחוף ניצנים. "הקפיצו אותנו מהיחידה עם מסוקים. היה קצת ירי באוויר אבל הם נכנעו, שמו את הנשק בצד וצעקנו להם לשכב", הוא מספר. "אחרי שאזקנו אותם ושמנו להם ברדסים על הראש, הגיע למקום סגן אלוף מהיחידה לחקירת שבויים. הם שכבו 11 מחבלים על החול, כפותים כל אחד עם שני אזיקונים וצוות של סיירת מטכ"ל מעליהם, והוא מגיע ודופק לאחד מהם בעיטה בפנים עם הנעל הצבאית וממשיך ללכת. חודשים אחר כך חשבתי על איך לא סיפרתי בתחקיר שהיה עם איזה גנרל, על פעולת הנקם של הקצין הזה.

 

"לפני זה, במסלול, עשינו מבצעים מיוחדים ללכידת מבוקשים, ובאחד מהם היינו צריכים ללכת עם שני מבוקשים אזוקים ארבע-חמש שעות עד הכביש. הצענו להם מים ושוקולד והם סירבו, כי חששו שנרעיל אותם. נעלבתי אישית ושאלתי את עצמי איך הם מעיזים לחשוב שחייל צה"ל יעשה כזה דבר וירעיל אותם. אחרי האירוע בניצנים הבנתי שיכול להיות שהיתה להם סיבה אמיתית לפחד".

 

אחרי השחרור אבטח זוהר את השגרירות הישראלית בצ'ילה וחזר ללמוד פיזיקה באוניברסיטת תל אביב. הוא קיבל הצעות לחזור לשירות קבע בסיירת מטכ"ל כמפקד צוות ומפקד פלגת טרור, אבל דחה אותן. בחברה להגנת הטבע הוא למד להיות מדריך טיולים וכעבור זמן החל לעסוק במחול מודרני. למרות שהוא מופיע בארץ ובחו"ל עם להקת המחול "דה. דה. דאנס", הוא ביקש להצניע את החלק הזה בחייו, בגלל ש"לרקדנים יש סטיגמה של כאלה שלא עושים צבא וכל היום על אקסטזי, כאלה שלא מחוברים למה שקורה ואני בדיוק להפך".

 

שמונה שנים חלפו מהרגע שהשתחרר מצה"ל עד שקיבל בפעם הראשונה צו למילואים בשטחים. "המילואים האלה היו אחרי שהתחילה האינתיפאדה ושלחו אותנו לעשות מארבי צלפים בכל מיני מקומות. אתה רואה כבישים לאדונים המתנחלים ומכונית שנוסעת עם קומנדקר שמלווה אותה מקדימה וג'יפ צבאי מאחורה שבה יושבת מתנחלת שנוסעת לחברה שלה, ומהצד השני פלשתינים בני 80 שהולכים בשדות כדי להגיע לבית חולים ולא נותנים להם לעבור.אתה שואל את עצמך,איך זה קורה? אבל אתה במוד של מלחמה ויורה על חוליות של מחבלים שהולכים לירות על אזרחים. בסוף המילואים ישבנו באבני חפץ ודיברנו על כך שזה יהיה לא מוסרי לבוא לכאן פעם נוספת.

 

"אבל אחרי חצי שנה הגיע מבצע חומת מגן. זה היה בחודש מרס שבו היו יותר ממאה הרוגים ישראלים. כמה ימים לפני תחילת המבצע הייתי מאה מטר מפיגוע ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. רצתי לשם, כי אני חובש קרבי, והצלתי חיים של ילד בן שמונה שחדר לו אום למוח. עצרתי לו את שטף הדם מהראש והנשמתי אותו. הוא חי היום. אבא שלו עמד מעלי, פצוע ביד וצעק בהיסטריה. הרמתי גופות של אנשים שמתו, ישבתי עם הברכיים בשלוליות של דם ואיברים מרוטשים בתוך הגועל נפש של החיים. אחרי הפיגוע במלון פרק, עוד לפני שהתקשרו אלי, טסתי ליחידה כדי להציל את המולדת".

 

ביום הגיוס של אנשי המילואים של סיירת מטכ"ל סירבו קצין וחייל להתגייס למבצע בשטחים ונשפטו ל-21 יום . לעומתם, זוהר קיבל את ההחלטה לסרב רק אחרי חומת מגן. "שלחו אותנו לעשות מבצעי 'סיר לחץ' על בתים של מבוקשים באזור שכם וג'נין. כל לילה הובלתי פלוגה שלמה לאורך 15 קילומטר במשך שש-שבע שעות.'סיר לחץ' אומר שאתה מקיף את הבית של המבוקש מכל הכיוונים ולפי הנוהל הצה"לי אתה אמור לכרוז למבוקשים לצאת, אם הם מסרבים אז להשליך רימון הלם ליד הדלת, אחר כך צרור על הקירות וההמשך הוא רימונים, ירי מקלעים וטילים. עד שהמבוקשים יוצאים.

 

"עד אז אמרתי 'חיילים של סיירת מטכ"ל שונים משאר החיילים בצה"ל. הם לא רק מקצועיים יותר, הם גם מוסריים ואנושיים יותר'. והנה באחד המבצעים,רב סרן מהיחידה שלי,בניגוד לפקודות, התכוון לזרוק רימון יד לתוך הבית, לפני שווידאו שיצאו ממנו כל החפים מפשע.רק אחרי שישבו לו על הראש חצי שעה הוא החזיר את הרימון לאפוד.האירוע הזה הטריף אותי.איך אדם ששלחו אותו לקצה העולם לעשות בדיוק את מה שאומרים לו, הפסיק בלהט חדוות הקרב להישמע לפקודות והתכוון לזרוק רימון לתוך הבית. ראיתי את האנשים הכי טובים ביחידה מאבדים צלם אנוש, ובכל פעם שאמרתי את זה בתחקירים, טייחו ואמרו לי:'עזוב, עכשיו מלחמה, קח מפות למבצע הבא'.

 

" שבוע אחרי זה היה לנו מבצע בכפר תל,שהיה כפר סופר עוין, בניסיון ללכוד את נאסר ואוסאמה עסידה, שני אחים מבוקשים בכירים. בבית מצאנו רק את אוסאמה. במשך כל המעצר הזה ישבתי בחיפוי בתוך דיר חרא, 12 מטר מהבית. פתאום רצה ילדונת מולי, כולם צעקו לה 'תעצרי', אבל היא בתוך הבלבול של הצעקות המשיכה לרוץ. יריתי לה כדור מעל הראש ולמזלנו היא נעצרה. היא הסתכלה עלי, ובאותה שנייה ראיתי את עצמי מהצד: חייל ענק, בגובה של 1.85 מטר , עם כלי הנשק הכי משוכלל שיש, עומד מול ילדה בת שבע, בגיל של הילד שהצלתי בפיגוע. אני לא רוצה לקחת את זה לאסוציאציה של נאצים, אבל חשבתי על מספר הילדים שנתקלו בחיילים פחות מיומנים מאיתנו וחטפו כדור בראש במקום ברגליים.

 

"כשנגמר המעצר קיבלתי הוראה לקחת את אוסאמה באזיקים לג'יפ של החטיבה, בדרך לחקירת שב"כ. הובלתי אותו 50 מטר, ואז הגיע סגן מפקד החטיבה בדרגת סגן אלוף, עם שני חיילים, והכניס לו מרפק בצלעות. לא תגיד הבן אדם נתן לו צ'פחה של 'תראה מי הבוס'. זאת היתה פריקת זעם. לא כאבתי את המכה שאוסאמה קיבל, כי ידעתי שהוא רוצח שפל, אבל מצאתי את עצמי תופס את האפוד של הסמח"ט ואומר לו:'הוא שבוי. דיר באלק אם יקרה לו משהו'. ראיתי את תחילת הדרך של ההתבהמות של הסמח"ט, והוא לא היה מהשוליים של הצבא.

"חזרנו לבסיס ולא היו לי את הכוחות לנטוש תוך כדי מלחמה. נשארתי עוד שבוע והמשכתי בסיר לחץ ובמארבים. במחסום פתע, עצרנו פלשתיני חף מפשע שבמקרה הגיע עם המכונית שלו למחסום. אי אפשר היה לשחרר אותו, כי הפחד היה שיגלה היכן המחסום. קשרנו אותו לעץ במשך שמונה שעות. עד הבוקר. ואז, כששחררנו אותו, הוא אמר לנו,'תודה, בוקר טוב' ונסע. חשבתי על המציאות הזאת. בן אדם נעצר באמצע הלילה. קושרים אותו לעץ בלי הסברים ובסוף הוא עוד אומר תודה. זאת הנורמה וכולם מקבלים אותה. זאת היתה הנקודה שבה הבנתי שאני לא יכול יותר ללכת עם העדר".

 

 

סמי הרדמה

שלושה חודשים לאחר סיום חומת מגן הודיע זוהר לאביו שהוא לא מתכוון יותר להתייצב למילואים בשטחים. אבל למרות שזוהר היה הבן הראשון שקיבל את ההחלטה לסרב, היה זה דווקא יונתן שבחר ראשון, שנה לאחר מכן, לתת פומביות לסרבנות שלו במכתב הטייסים.

בניגוד לאחיו, לאחר שעבר את הגיבוש לקורס הטיס, יונתן לא חתם ויתור וזכה לעמוד על מגרש המסדרים של בית הספר לטיסה. הוא הוצב בטייסת של מסוקי אנפה והשתתף במבצעי הנחתת יחידות מיוחדות בעומק לבנון ובחילוץ פצועים מרצועת הביטחון. הוא שירת גם כמדריך בקורס הטיס, וכמפקד קורס מדריכי טיסה. לאחר שחרורו נסע לטיול של שמונה חודשים בניו זילנד וכשחזר החל לעבוד כטייס של מסוק דיפנדר עבור חברה אוסטרלית בעלת סניף בארץ.

במקביל, החליט יונתן לפתח את תחביב המוזיקה שלו ונרשם לבית ספר רימון. אחרי שסיים את שנת הלימודים הראשונה,חזר לצבא הקבע כדי לשרת בצוות ההקמה של טייסת מסוקי בלק-הוק.הוא עבר הכשרה על המסוק באלבמה ארצות הברית, ושב לארץ עם פרוץ חומת מגן. "בלק-הוק זה המסוק הכי נפלא שיש. הוא יותר מהיר מקוברה ומאפאצ'י ואתה מגיע ראשון לאירועים שנמצאים עדיין בהתהוות. אחד האירועים היה הפיגוע באיתמר, שמחבל נכנס והרג משפחה עם ילדים. הטסתי את המסוק הראשון שהגיע לשטח. היו עוד יריות, והכל היה חשוך, כי הבתים היו באפלה. בסוף הצלחתי לנחות והגיעו ילדים עם קטיעות גפיים. זאת היתה טיסה של שמונה דקות עד תל השומר. אתה נוחת במרכז גוש דן ובדרך אתה טס מעל חתונה בגן אירועים בפתח תקווה. השתגעתי מכל הניתוק הזה, אבל לא היה לי שביב של ספק שאני חייב לעשות את מה שעשיתי".

 

האירוע ששינה את תפישתו של יונתן כלפי המערכת היה, לדבריו, חודש לאחר שהשתחרר, כשמטוס אף-16 הטיל פצצה של טון על ביתו של קצין המבצעים של החמאס, סאלח שחאדה, והרג יחד איתו עוד 15 חפים מפשע, בהם תשעה ילדים. "היו דיבורים בין הטייסים על החיסולים הלא מוסריים שעושים ועל טווחי הבטיחות שהולכים ומתקצרים, אבל החיסול של שחאדה שם לי את הדברים על השולחן בצורה הכי פשוטה שיש: פצצה של טון ותשעה ילדים הרוגים.

 

"הדבר הכי גרוע היה התגובה של המערכת. כל החיים התחנכתי על פי מסורת חיל האוויר שיש ערכים של כבוד האדם וטוהר הנשק. שחיל האוויר הוא ספרה שמיימית שכל האנשים שנמצאים בה מחזיקים באותם ערכים. ואז קיבלתי את סטירת הלחי החזקה ביותר, בדמות התחקיר של דן חלוץ שאמר שהטייסים ישנים טוב בלילה וכל הפעולות שקדמו לפעולה הזאת היו עמוק בתוך המעטפת המוסרית. הרגשתי כאילו אמרו לי שהחבר הכי טוב שלי הוא פושע".

 

יונתן המשיך בשגרת חייו, חזר ללימודים וטס פעם בשבוע במילואים בטייסת הבלק-הוק. החיסולים המשיכו ואיתם גם הסיפורים של זוהר ושל איתמר אחיו הקטן על מה שקורה בשטחים. הוא ניסה לנתב את התחושות האלה למוזיקה, כתב שיר ערש לילדים של עזה והופיע עם כמה הרכבים של ג'ז, רוק ושירי ארץ ישראל במועדוני ה"בארבי" וה"קמלוט".

 

" היה ערב אחד שהייתי אמור להופיע עם הרכב של שירי ארץ ישראל בצוותא ובאותו ערב היה ניסיון לחסל את ראנטיסי. החבר' ה מחכים לי ואני לא הייתי מסוגל להגיע להופעה. זה היה בתקופה שבה שרה'לה שרון עשתה קאמבק עם שירי ארץ ישראל והריקודים של הצעירים השיכורים על השולחנות. איזה ניסיון להתרפק על ארץ ישראל שלא קיימת יותר שנועד להשכיח מעצמנו את שקורה. הבנתי שההופעה שלי היא עוד אחד מסמי ההרדמה האלה ואני חייב לעשות משהו משמעותי. ידעתי שמישהו מחיל האוויר חייב לצאת באמירה מוסרית, שתשים סוף להידרדרות ולהפיכה שלנו למכונות נשלטות ולפושעים".

 

 

סולם חלוץ

שלושה חודשים לפני שיונתן פרסם את מכתב הטייסים הסרבנים החלה עבודת החיפוש של טייסים שיסכימו לחתום עליו. "אנשים פחדו והיססו, ואחד מאלה שכתבו את המכתב אמר לנו שבוע לפני שפרסמנו אותו 'שיהיה בהצלחה'. הוא בחר להתנקנק בצד. קבענו תאריך יעד, ואמרנו 'מי שפוחד שלא יהיה ומי שרוצה שיהיה'. ברגע שתא"ל יפתח ספקטור, שנחשב לדמות מובילה בחיל האוויר, חתם על המכתב, הבנתי שהולך להיות מהלך גדול יותר ממה שחשבתי".

ב-24 בספטמבר 2003 פורסם המכתב בשם 27 טייסים, מרביתם ותיקי חיל האוויר שאינם משרתים יותר במערך המילואים של החיל. בפרסום המכתב שבו הודיעו כי יסרבו לבצע חיסולים ממוקדים,עשו יונתן וחבריו טעות תקשורתית שעלתה להם ביוקר. הם שמעו לעצתו של יחצן ונתנו בלעדיות על הפרסום ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 2. לוואקום שהשאירו בכלי התקשורת המרכזיים האחרים נכנסה מיד המערכת המשומנת של חיל האוויר, שסיפקה כותרות תוקפניות במיוחד נגד החותמים. במקום דיון בשאלות המוסריות שהעלה המכתב, היה עיקר העיסוק הציבורי בעובדה שמרבית החותמים כלל אינם טסים יותר ובצילום של הסרבנים עם סרבלי הטיסה והקסדות.

 

"בעליהום המטורף שעשו עלינו לאחר הפרסום הורדתי כמה קילוגרמים טובים", מספר יונתן. "דווקא האנטגוניזם שיצרנו הביא לאפקט פי אלף יותר גדול מהמשקל שיש לנו באמת בחיל האוויר. הצילום שלנו בסרבלי טיסה היה נכון, כי בשביל להעיר עם מסומם מתרדמת אתה צריך ללבוש סרבל ולהגיד את אותם דברים בדרך שלא תאפשר לאנשים לחבק אותך".

 

שלושה חודשים לאחר שיונתן פרסם את מכתב הטייסים החליט זוהר שהוא לא יכול יותר לשכב בשוחה כשאחיו מסתער קדימה, וארגן מכתב סרבנים של אנשי מילואים מסיירת מטכ"ל. שבוע לפני שפרסם את מכתב הסרבנים, הגיע זוהר יחד עם חבר נוסף למפקד סיירת מטכ"ל במילואים וסיפר לו על כוונתם לפרסם אותו בתקשורת. "הוא ענה לנו בתגובה:'אנחנו יחידה מובחרת וביחידות מובחרות יודעים לעקוף את הבורות. אנחנו מספיק חכמים. הצבא צריך אתכם למשימות החשובות באמת, ואני אסדר לכם שלא תשרתו בשטחים'. עניתי לו שלכל אחד יש את הגבול שלו והוא ענה לי:'תסרבו, אבל אל תגידו סיירת מטכ"ל'. ממש ככה. אני מדבר איתו על כך שהגענו לקצה המצוק, ואותו בן אדם שמוערך על ידי ומוערך על ידי הצבא, קצין שאחראי על חיים של בני אדם, מדבר איתי על בורות, על פגיעה ביחידה, על הכל רק לא על המהות. ציפיתי שינסה לשכנע אותי, שיכעס עלי, שיאיים עלינו במשפט, רק שלא יגיד לנו לשתוק. לא חשבנו שהוא יחתום על המכתב, אבל הוא העדיף לעצום עיניים, לשמור על התחת שלו. כשאתה רואה שגם בן אדם כזה מעדיף לעצום עיניים אתה מבין שזה סימפטום של החברה כולה".

 

 

ב-21 בדצמבר 2003, אחרי ימים של התלבטות, יצאו 13 אנשי המילואים של סיירת מטכ"ל עם המכתב. חצי שעה לפני הפרסום ביקשו מזוהר כמה מהחותמים להסיר את חתימתם ממנו. זוהר למד מהניסיון של יונתן. הוא וחבריו לא הצטלמו עם קסדות ומדים, אלא על בגדים אזרחיים. הם גם לא נתנו בלעדיות על המכתב לכלי התקשורת הגדולים, והסבירו את עמדתם לכל מי שרק ביקש לשמוע. רק מי ששירת בסיירת מטכ"ל בשירות מילואים פעיל הורשה לחתום על המכתב. אבל גם עליהם היו התקפות קשות.

 

"אחרי הפרסום היו לוחמים וקצינים ביחידה שכעסו עלי, אבל הקבוצה הגדולה נתנה את תמיכתה השקטה. רבים מהם הסבירו לנו שהם מבינים שהרכבת דוהרת לכיוון המצוק, אבל הם רוצים לשחק לפי הכללים ולעצור את הרכבת מתוך הקרונות. אחרים אמרו שיכול להיות שהרכבת המוסרית תגיע למקום שבו הם לא יוכלו להמשיך ולנסוע בה יותר".

כמה שבועות לאחר פרסום המכתב זומנו החותמים ללשכת מפקד סיירת מטכ"ל לשיחה שבה הם היו אמורים לחזור בהם מהחתימה, ולא, כך איימו עליהם, הם יודחו משירות ביחידה. "החלטתי שאני לא אבוא לשיחה הזאת כרובוט נעול. הכנסתי את עצמי למוד שאני בא להקשיב, לתת את הצ'אנס לאנשים ולא לשלול מראש את האפשרות שטעיתי. לפני שנכנסתי לשיחה, בא אלי רב סרן ואמר לי:'אני יכול להבין אתכם'. קצין מילואים אחר סיפר לי שהוא יושב כל יום שישי במחסום כיסופים עם שלט:'שבו בנים לגבולם'. אבל בפנים, סביב השולחן בחדר הדיונים, גם הטיחו בנו:'אתם בוגדים ומפקירים את החיילים שלכם', ' אתם משתמשים בשם היחידה' ואיימו עלינו בהדחות מצה"ל ומסיירת מטכ"ל. אומרים לך את הדברים הכי נוראיים בפרצוף. האנשים האלה הם כמו המשפחה שלי והיחידה היא כמו הבית שלי, יש לי שם את המיטה ואת הארונית עם ציוד הלחימה. זה היה בדיוק כמו שאשתך תגיד לך במיטה את הדברים הכי נוראיים. זאת היתה שיחה טראומטית שנמשכה שש שעות. כמו משפט דרייפוס".

 

גם יונתן זוכר שיחות קשות בחיל האוויר. "אחרי שיצאנו עם המכתב של הטייסים היתה שיחה של שעה ורבע עם חלוץ (מפקד חיל האוויר - א.א). כל השיחה הוא ישב עם העיתון שעל השער שלו הופיעו תמונות הנרצחים ממסעדת מקסים, במין פוזה של 'אני מגן על האנשים האלה ואתה אוהב את הערבים'. הוא שאל אותי אם אני חוזר בי ומתחרט והשבתי לו שלא, ואז הוא חזר על המשפט שכל המשימות, כולל הקשות ביותר,'הן עמוק בלב המעטפת המוסרית'. זה היה מצמרר. אתה יושב בלשכתו של מפקד חיל האוויר, האיש שיודע את כל סודות האטום של מדינת ישראל, מאחוריו דגל חיל האוויר ודגל ישראל ואתה מבין שבמקרה הטוב הוא יציר של שטיפת מוח ובמקרה הרע גזען.

 

"שאלתי אותו:'מה היית עושה אם היית יודע שעכשיו נוסעת באבן גבירול מכונית שיושב בה מחבל מתאבד ויכול להוריד אותו רק אפאצ' י שיפגע גם בחפים מפשע. אתה תאשר לטייס לירות את הטיל?'. הוא ענה לי:'יונתן, בוא אני אראה לך את סולם שווי האדם', ופירט אותו, מהאזרח היהודי, דרך החייל היהודי, דרך האזרח הפלשתיני ועד המחבל הפלשתיני. בעקבות הדברים האלה חשבתי לעצמי, איזו הוכחה אני צריך בשביל להבין שהדרך שלי נכונה? יש לי חבר, קצין דרוזי, שהתחלחל אחרי ששמע את הדברים של חלוץ. הוא הבין שבסולם ערכי חיי האדם של מפקד חיל האוויר, אין לו מקום. אחרי ששמעתי את חלוץ מצהיר על הדברים האלה בצורה ברורה, שאלתי את עצמי רק איפה הייתי קודם".

 

הסירוב שלכם לא פוגע בבטחון המדינה?

 

זוהר: "אם מדינת ישראל תשלח אותי לפוצץ מאגר תחמושת של החיזבאללה בביירות בשביל ביטחון, אני אעשה את זה, אבל אני לא אשאר שם 30 שנה. גם אם תקום מדינה פלשתינית וישלחו אותי לפוצץ מאגר תחמושת ברמאללה אני אסכים, רק לא לשלוט על אוכלוסייה. אני לא איש של גאוגרפיה, ואין לי בעיה לעשות מילואים ברמת הגולן או בבקעת הירדן".

 

יונתן : "אם מחבל ייצא להתפוצץ בקניון והדרך היחידה שלי לעצור אותו תהיה להתפוצץ עליו עם המסוק שלי, אני אהיה מוכן. רק בתנאי שהמפקדים שלי לא ישלחו אותי למשימה מטעמי נקם. חייבים להילחם בטרור אבל לא להפוך לטרוריסטים בעצמנו".

זוהר : "אני לא רוצה להפוך ולהיות כמו החברה הפלשתינית. אני לא רוצה את ההתבהמות והחייתיות שלהם, ואת דרך הנקמה של הסמח"ט שנותן אגרוף לעצור. אני מאמין שבמדינת ישראל הרבה לפני שנהפוך להיות חיות אדם, יקומו אלפים, חיילים בסדיר ובמילואים, אמהות ונשים, ייצאו מהבתים ויגידו 'לא עוד'".

 

אתם מדברים על אלפים שייצאו לרחובות ובינתיים בקושי בודדים יוצאים מהבית.

 

יונתן: "השתיקה היא סוג של השתתפות. הגענו למצב שאנחנו חולים במחלת הגזענות. אנשים מתייחסים לפלשתיני שנהרג בדיוק כמו לחתולה מתה שמוטלת בצד הדרך וממשיכים ללכת, כאילו כלום. הסירוב הוא זכות של אזרחים במדינה דמוקרטית, שנותנת לאנשים אלטרנטיבה אמיתית במקום להחזיק שני דרכונים בבית. אני הייתי במקום שהרבה חברים שלי נמצאים עכשיו, אבל יום יבוא והם יגיעו לשם. מה שאני יכול לעשות זה לא לשתוק ולגרום לכך שיהיו נאמנים לעצמם ולא לקליקה המצומצמת שלהם.

 

"עם כל האנטגוניזם כלפינו וההערות, מדובר בסיפור הצלחה. שלושה חודשים אחרי המכתב שלנו הודיעו על תוכנית יציאה מעזה והוועדה לענייני מילואים קבעה רק לפני שבועיים שמשנת 2005 מילואימניקים לא ישרתו יותר בשטחים. ללא ספק יש לנו חלק בזה".

 

מה אתם בעצם אומרים, שהוועדה כונסה בעקבות מכתבי הסרבנים? שתוכנית ההתנתקות היא פועל יוצא של המהלכים שלכם?

 

זוהר: "בזכות המכתבים שלנו נוצרה בציבור צריבה תודעתית שיש בבסיס הבריא של הצבא כוחות שאומרים 'עד כאן'. שימו לב למה שקורה. ועדת המילואים בראשות קצין מילואים ראשי, תא"ל אריאל היימן, קבעה שמשנת 2005 מילואימניקים לא יעשו מילואים בשטחים, כי זה חלחל גם לצמרת הצבא. מילואימניקים וסדירים לא מפסיקים להתקשר אלינו ולתמוך. הדבר חי ורוחש בשטח".

 

יונתן : "חבר שלי, מפקד טנק במילואים, היה אמור לצאת למילואים בשטחים או בבקעת הירדן. הוא ועוד חיילים בגדוד הודיעו למג"ד שאם זה בשטחים הם לא באים. ותראה איזה פלא, הגדוד הוצב במילואים בגבול עם ירדן. המערכת מנסה להראות שאין בעיה. שולחים סרבנים הביתה או מציבים אותם למשימות שאינן בשטחים, על מנת שבסטטיסטיקה הצה"לית הם לא יהיו סרבנים. אני מכיר עשרות טייסי קרב ומסוקים בחיל האוויר במילואים שלא מסרבים ולא חותמים על מכתבים, אבל לא עושים משימות בשטחים. קוראים להם לבוא, וכשהם שומעים שזה בשטחים הם לא מגיעים בגלל כל מיני תירוצים. יש טייסים שמודיעים למפקדי הטייסות שלהם שהם לא מוכנים לעשות משימות תקיפה בשטחים. מפקדי הטייסת לא רוצים בלגן ושומרים על זה בשקט. בכל טייסת בחיל האוויר יש כאלה טייסים.

 

"בזכותנו עוד ייצאו מעזה, ובזכות ממשיכי דרכנו ייצאו משאר השטחים. אם לפני שנה לא היינו מאמינים שנשמע משרון מילה כמו 'לצאת מהשטחים', אז היום, חצי שנה אחרי שיצא מכתב הטייסים, מכתב המטכ"ליסטים וארבעה ראשי שב"כ התבטאו נגד הכיבוש, אפילו אצל שרון הבשילה ההבנה שהמשך השהייה שלנו בשטחים יביא לקטסטרופה. ההשפעה שלנו על שרון היתה גדולה, אחרי שהוא הבין שלא לנצח החיילים יילכו בעיניים עצומות למלחמות ברירה. אי אפשר לנתק את תוכנית ההתנתקות ממכתב הטייסים".

 

גם אי אפשר לנתק את תוכנית ההתנתקות מההצבעה של מתפקדי הליכוד.

 

זוהר: "כל חייל שיסרב לשרת ברצועת עזה ההיסטוריה תפאר אותו. ההצבעה של חברי הליכוד לא שינתה דבר. היא אולי תגרום לחיילים שחשבו לעצמם 'נמשיך לשרת עוד כמה חודשים, כי הכיבוש של הרצועה עומד להסתיים בכל מקרה', להבין שהם חייבים לעשות מהלך, כי אחרת שום דבר לא ישתנה. אם מחר יקום גדוד טנקים ויגיד 'אנחנו מסרבים לשמור על נצרים', זה יהיה מהלך כל כך חזק שהוא יבהיר לציבור בדיוק באיזו מציאות אנחנו חיים. אני לא יכול לקרוא לחיילים לסרב, כי זה יהיה מרי אזרחי, אבל כל מילואימניק שיסרב לשרת בעזה הוא גיבור והמעשה שלו יאיץ את הנסיגה".

 

יונתן : "לא צריך לחכות למתפקדי הליכוד בשביל לצאת מעזה. הרי ברור שבסוף ייצאו מעזה וזה לא יהיה בזכות הצייתנים, אלא בזכות הסרבנים. החיילים שמשרתים בשטחים ובעזה צריכים לחשוב מה יספרו לילדים שלהם בעוד 20 שנה ולא מה יגידו עליהם החברה היום".

 

 

ההיסטוריה והאיומים

בינתיים, בדרך להוצאת אלפים לרחובות, משלמים יונתן וזוהר את המחיר. רבים מהחברים של זוהר לסיירת מטכ"ל הפסיקו לדבר איתו, וטייס מסוקים אחר החליף את יונתן בפרויקט של התעשייה האווירית שבו הוא היה אמור להשתתף. בתור לקופת חולים בנוה רום נשמעות עדיין הערות על מה צריך לעשות עם בוגדים, ולתיבות האי-מייל שלהם הגיעו עשרות מיילים עם איומים ברצח. באזכרה לחבר מהטייסת שנפטר, התקרב ליונתן אדם, סימן אקדח באצבעותיו, ירה לו בראש ואמר: "הפעם זה לא היה חי".

היסטוריון שיחקור בעוד 50 שנה את התקופה הזאת יידע מי היו זוהר ויונתן שפירא?

 

יונתן: "יכול להיות שיזכרו אותנו כעוד מהמורה קטנה שבה נתקלה העגלה המתגלגלת הזאת שנקראת מדינת ישראל, בדרך לתהום".

 

זוהר : "היו אנשים שהעזו יותר מאיתנו כמו 'אומץ לסרב' ותנועת 'יש גבול' ב-82'. הם הבינו לפנינו, שלא כל מי שמוביל את המדינה תמיד אומר אמת, ואותם יזכרו. אני ויונתן זה צ'ופצ'יק קטן ונחמד. שני בחורים גבוהים, טייס ולוחם מסיירת מטכ"ל. עוד סיפור לתקשורת".

 

 

אין מקום לחרטה

בסיירת מטכ"ל מאוד לא אהבו את הצעד הפומבי של זוהר שפירא ושל חבריו הסרבנים. אחד מקציני היחידה, ששירת לצדו של שפירא וסירב לחתום על המכתב, רואה במהלך פגיעה במשפחה. "האופי של סיירת מטכ"ל הוא שמוכנים לקבל תפישות עולם שונות של לוחמים וקצינים, ואין עם זה שום בעיה", אומר הקצין. "אם אנשים באים ומספרים על קשיים לבצע משימה כזו או אחרת, אז תמיד מתחשבים בהם. ככה זה היה תמיד. חותמי המכתב בחרו להתעלם מהאופי הזה של היחידה, הם פתחו אותה לתקשורת וניצלו את השם של סיירת מטכ"ל לקידום הצרכים הפוליטיים שלהם.

 

"האנשים שחתמו על המכתב לא דיברו על משימות ספציפיות שהם מתקשים לבצע מבחינה מוסרית, הם פנו לתקשורת כדי לנפח את העניין ולצאת בבום תקשורתי. הם ניצלו את העובדה שהשם של סיירת מטכ"ל עדיין יוצר כותרות. זה משהו שלא עושים, במיוחד לא ביחידה קטנה כמו סיירת מטכ"ל. זאת יחידה קטנה, יש כבוד והערכה בין האנשים שמשרתים ביחד וגם אם יש ביקורת סוגרים את הדברים בתוך הבית. אם יש לך בעיה, תדבר עליה, אל תוציא את הדברים החוצה, ובמיוחד אל תעשה שימוש בשם של היחידה כאילו היא קשורה לכל ההתרחשות הזאת. אתה רוצה להעביר מסר שנראה חשוב בעיניך? תעשה את זה. אבל למה להשתמש במשפחה שלך?

 

"הלוחמים והקצינים, בעיקר ביחידה הסדירה, מאוד נפגעו מהמכתב. גם אם הבינו בעיות ספציפיות של חברים הם לא הבינו את ההתנהגות הפופוליסטית הזאת. אחרי הפרסום היה מפגש של לוחמים ושיחות עם מפקדים ורוב האנשים לא אהבו את ההתנהגות הזאת, גם כאלה שמזדהים עם המסרים של החותמים.

 

"לצד הכעס זה הגביר את הערנות לבעיה הזאת וגרם למפקדים להיות יותר רגישים לבעיות שיש ללוחמים לפעילות בשטחים, אבל זה לא שינה את צורת הפעילות של היחידה. אנשים בסיירת מטכ"ל שעושים מילואים ורוצים לתרום, גם אם לא מסכימים לכיבוש, מבינים את המשמעות של סירוב. גם אם החותמים יחזרו בהם מהמכתב ויביעו חרטה, אין מקום לקבל אותם חזרה ".

 

 

אין סרבנות סמויה

"אין אנו נוהגים להתייחס לתוכן שיחות המתקיימות בין מפקדים לפקודיהם", נמסר מדובר צה"ל בתגובה לתיאור הפגישות עם מפקדי חיל האוויר וסיירת מטכ"ל. "דלתות מפקדי צה"ל פתוחות לכל לוחם המבקש להעלות כל בעיה שהיא, שתטופל ותזכה למענה הולם".

 

גורמים צבאיים הוסיפו כי חיל האוויר לא נתקל עד היום בתופעת סרבנות סמויה.

 

 

קישור לכתבה: http://www.maariv.co.il/cache/ART703774.html


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003