> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > על הסרבנות - אוריאל פרוקצ'יה
על הסרבנות - אוריאל פרוקצ'יה 27/05/2004
 
 

הדרך הסובלנית והתרבותית היחידה שחברה יכולה לנהוג בסרבניה היא להוריד את רף הענישה באופן משמעותי. גם אם הרשעתם של הסרבנים עומדת על כנה, יש לנהוג בהם במידת הרחמים ולקצר את סבלם ככל שרק ניתן.

החברה הישראלית חייבת להתמודד בימים אלה עם שני סוגים של סרבני מצפון

 

 

שורשיה של תופעת סרבנות המצפון נעוצים עוד בשחר התרבות המערבית. עמד עליה כבר סופוקלס במחזהו "אנטיגונה" שנכתב בשנת 442 לפני הספירה. המלך קריאון, שרצונו היה החוק בעירו תבי, ציווה על השלכת גופתו של מורד ללא קבורה, אך אחותו אנטיגונה (בתו של אדיפוס) החליטה להעדיף את צו מצפונה, להפר את החוק ולקבור את המת.

 

האם נהגה אנטיגונה כהלכה? האם היתה פורעת חוק או אשת מוסר נעלה? סופוקלס הותיר שאלה זו לשיפוטו של הצופה, ומאז ועד היום לא נמצא לה פתרון מניח את הדעת. ולא בכדי: השאלה טומנת בחובה מרכיב המסכל מראש כל אפשרות לפתור אותה בצורה חד משמעית.

 

מצד אחד קיימים מקרים שבהם כל בר דעת יסכים כי החוק הוא כל כך רע עד שהפרתו אינה רק מותרת אלא, לפחות מבחינה מוסרית, גם הכרחית. למשל, קל להסכים כי כל איש מצפון צריך היה לסרב לשתף פעולה עם החוק של הרייך השלישי. ואל יאמר האומר כי שואתו של העם היהודי היא כל כך ייחודית בהיסטוריה האנושית שאין להסיק ממנה דבר על אירועים חוץ-שואתיים. רצח העם הארמני בחסות מערכת המשפט הטורקית שייך אף הוא לאותה קטגוריה, וכמוהו עוד רשימה ארוכה של חוקי רשע מארבע כנפות תבל.

 

מצד שני, מנין אנו שואבים את ביטחוננו כי הסירוב לאותם חוקי רשע היה מוצדק ואפילו הכרחי? בעוד החוק שאיש המצפון מפר אותו הוא פומבי, גלוי ו"אובייקטיווי", הוא מתפרסם ברבים ויודעי ח"ן יודעים לדקלם כל תו מתוויו, צו המוסר שבשמו החוק מופר הוא נסתר מן העין, פנימי ו"סובייקטיווי". אין למפר החוק מצפן או מדריך להפרת החוק, זולת התחושה האישית שלו, שלעתים קרובות נוגדת את האינטואיציה של בני החברה שבה הוא חי.

 

המקטרגים על סרבני המצפון טוענים כי אל לו לאדם לעשות שבת לעצמו, אל לו להניח לקולותיו הפנימיים, גם אם הם נראים לו נעלים מבחינה מוסרית, לגבור על קול ההמון, ועל הביטוי הדמוקרטי שלו - מערכת המשפט הגלויה. אך טענה זו שופכת בעליל את התינוק עם מי האמבטיה, שכן יש בה כדי להוציא אל מחוץ למחנה גם את אלה שכולנו היינו חפצים שיפרו את החוק.

 

ומן הכלל אל הפרט. החברה הישראלית חייבת להתמודד בימים אלה עם תופעת הסרבנות לשרת בצבא מצד אחד ועם תופעת הסרבנות לפנות יישובים מצד שני. בשני המקרים מותר להניח כי הסרבנות היא כנה, במובן שאין בה העמדת פנים שתכליתה חיים קלים יותר לסרבן. מחד גיסא, רוב החברה הישראלית איננה מסכימה לאף אחד משני סוגי הסרבנות האלה, ולכן היא מותירה את החוקים מושא הסירוב בעינם. מכאן גם נובע כי בעיני החברה שבה אנו חיים שני סוגי הסרבנות ראויים לעונש. מאידך גיסא אין לנו מדד חיצוני ואובייקטיווי המוכיח כי הסירוב לא היה מוצדק, ובוודאי שהקונסנזוס של הרוב איננו קנה מידה ראוי לקביעה שכזאת, שכן הסרבנות מעצם הגדרתה נוגדת את הסכמת הרוב ואת חוקיו.

 

הדרך הסובלנית והתרבותית היחידה שחברה יכולה לנהוג בסרבניה היא להוריד את רף הענישה באופן משמעותי. גם אם הרשעתם של הסרבנים עומדת על כנה, יש לנהוג בהם במידת הרחמים ולקצר את סבלם ככל שרק ניתן.

 

סופוקלס העניש את אנטיגונה על שהלכה אחרי קול לבה והפרה את החוק, אך גם העניש את קריאון על שלא נהג באנטיגונה במידתיות הראויה. הבה נניח לגאון הדרמה שהגדיר לנו את הדילמה לפני 2,500 שנה להאיר את דרכנו גם בימים הקשים האלה.

 

הכותב הוא פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה

 

קישור למאמר:

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=432080&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0

דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003