> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > מה נגיד לילדינו - טלי גולדשמיד
מה נגיד לילדינו - טלי גולדשמיד 10/06/2004
 
 

הסרבנים המשתתפים בקובץ הם רובם ככולם סרבנים סלקטיוויים, כלומר אינם שוללים את נחיצותו העקרונית של הצבא ומביעים נכונות לשרת בו בכל התפקידים, זולת אלה הקשורים במשטר הכיבוש. בניגוד לדימוי הציבורי שלהם, הם אינם "פוסט ציונים שוללי מדינת ישראל" בשום מובן: הסרבנים יוצאים להגן על עמדתם דווקא בשם הציונות והפטריוטיות. ציונות 2002 היא לסרב לקחת חלק בכיבוש, אומר אחד הסרבנים

עדויות של סרבנים

עורך: פרץ קדרון.

הוצאת חרגול וספרי עליית הגג, 207 עמ', 73 שקלים

 

בימים אלה, של הרס רפיח ודו"ח אמנסטי מחד גיסא  והצהרתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כי יש לו "הבנה וסימפטיה לכל סרבן מצפון", מאידך גיסא, יוצא הקובץ הזה, המאגד עשרות עדויות של סרבנים משנות השבעים ועד היום. הספר מכיל הצהרות שנתנו סרבנים (בסדיר, במילואים, מועמדים לגיוס) לפני היכנסם לכלא, מכתבים ששלחו לעיתונים, לראשי ממשלה, לרמטכ"לים ולמפקדים צבאיים, כרזות ומודעות של "יש גבול", "אומץ לסרב", מכתב הטייסים, מכתבי שמיניסטים ועוד. הוא פותח במבוא מאת פרץ קדרון, עורך הספר, פעיל ב"יש גבול", המתאר את תולדות תנועת הסרבנות בישראל, וכולל הסבר של מהות "הסרבנות הסלקטיווית", תופעה ישראלית ייחודית.

 

הספר מחולק לחמישה שערים, ארבעה מהם כרונולוגיים: שנות השבעים ומלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה, בין שתי אינתיפאדות והאינתיפאדה השנייה. השער החמישי מוקדש לדברי תמיכה בסרבנות מפי אנשים שונים, בהם יצחק בן אהרן, נורית פלד-אלחנן, גבי ניצן ועמוס שוקן. את הספר חותמת רשימה של ארגוני סירוב, הכוללת כתובות וטלפונים.

 

גדעון לוי כתב ב"הארץ" זה לא כבר כי "שעת סיפור הגיעה" - הגיעה העת שהחיילים יתחילו סוף סוף לדבר ויספרו את האמת על שירותם הצבאי בשטחים. ואמנם, ניצני התיעוד מתחילים לבצבץ: "עד כאן!" מצטרף לספר "תסמונת המחסום" של לירן רון-פורר ולתערוכת צילומים ועדויות וידאו של לוחמי נח"ל ששירתו בשנתיים האחרונות בחברון, המוצגת כעת במדרשה לצילום גיאוגרפי בתל אביב. במחשבה שנייה, הדימוי האביבי של "ניצנים" אינו מדויק: נכון יותר לדבר על מורסה ממאירה, שהמעידים מרגישים צורך לפתוח אותה לפני שתרעיל את הגוף כולו, שלהם ושלנו.

 

הסרבנים מגוללים את הסיבות שהביאו אותם להכריז "עד כאן!", ולהכריע בעד סירוב להיות חלק מהצבא (בכוונה רבים מהם נמנעים מלכנותו צה"ל, משום שאינם רואים בו יותר צבא הגנה). מתוך השונות בין הכותבים השונים - בהתלבטויות, ברגישויות, בביוגרפיות ובכתיבה עצמה - עולים בכל זאת כמה קווי דמיון: חשיבה ספקנית, לא דוגמטית, המלווה בהתלבטויות אך גם בהרגשה כי לא עומדת לפניהם כל אפשרות אחרת. רבים מנמקים את הסירוב בכך "שלא יצטרכו בבוא היום להשפיל מבט מול ילדיהם", ולא להסביר להם "איפה היה אבא כשכל זה קרה". לא מעט נתלים בהיסטוריה היהודית, בשואה, בכך ש"עכשיו יש לנו, היהודים, הזדמנות להיות בצד השני של המתרס".

 

תוך כדי תיאור תהליך הבשלתה של ההכרה כי זהו המעשה הנכון לעשותו, הסרבנים מתווכחים עם טיעונים שכיחים המופנים כנגד הסרבנות: זהו מעשה לא דמוקרטי המהווה קריאה לאנרכיה (להיפך: הסרבנות היא כלי לחיזוק הדמוקרטיה ההולכת ונסדקת); עדיף לשנות מבפנים (ההיפך: הכיבוש הופך אותך לקלגס על כורחך, אין יותר "כיבוש נאור", אין יותר "יורים ובוכים").

 

העימות הזה מאיר ומסביר את המוטיווציה לסרב, הנובעת לא רק מרצון לשלמות מצפונית, אלא בהחלט גם, כדברי אחדים מהם: "אני מסרב לטובת החברה שבה אני חי". לוויכוח הזה מתייחס גם פרץ קדרון בדברי המבוא שלו, ואומר כי "מבט חטוף אל עבר ההיסטוריה האנושית יגלה שהנזק שנגרם על ידי חיילים שהעזו להפעיל את שיקול דעתם המוסרי נופל בהרבה מזוועות ההרס וההרג שביצעו חיילים וקצינים אשר 'רק מילאו הוראות'".

 

הסרבנים המשתתפים בקובץ הם רובם ככולם סרבנים סלקטיוויים, כלומר אינם שוללים את נחיצותו העקרונית של הצבא ומביעים נכונות לשרת בו בכל התפקידים, זולת אלה הקשורים במשטר הכיבוש. בניגוד לדימוי הציבורי שלהם, הם אינם "פוסט ציונים שוללי מדינת ישראל" בשום מובן: הסרבנים יוצאים להגן על עמדתם דווקא בשם הציונות והפטריוטיות. ציונות 2002 היא לסרב לקחת חלק בכיבוש, אומר אחד הסרבנים, ואחר משבץ בדבריו ציטוט משיר של סאלים ג'ובראן: "כאהוב האם/ את ילדה אשר בו מום/ אוהבך מולדתי".

 

האפקט המצטבר מקריאת העדויות הוא מטלטל. כמעט כל הסרבנים המשתתפים בקובץ, ומדובר בכמה עשרות, היו שותפים פעילים לפשעי מלחמה, לכל הפחות כעדי ראייה. ואלה אינם מובאים כמעשים חריגים, יוצאי דופן. להיפך, מדובר בפרטים קטנים רבים שמרכיבים את מערך הכיבוש הכולל, "שגרת הבחילה והבושה": פה מכות רצח לנער, כאן הרס בתים, שם ירי מסיווי ללא כל סכנת חיים. ומעל כל אלה מרחפים כל הזמן שקרים של אנשי צבא ושלטון, המנסים למסך ולערפל את המעשים ומשמעותם ויוצרים משבר אמון שאי אפשר לשקמו. המשבר הזה מוביל לכעס גדול על ש"עיוורו את הרגישות שלנו לסבל". כעס על הרמאות, על בזבוז הדם, על מצעד האיוולת.

 

ועם השנים שחולפות הכעס הולך וגובר, טיעוני הסרבנים מתחדדים, הטון הולך ומחריף. כותרות הצהרות סרבני אינתפיאדת אל-אקצה הן נחרצות וברורות: "אני לא כובש, נקודה"; "מול רוע מוחלט"; "לא אלבש מדים"; "ראיתי מה שאסור לראות"; "דגל שחור אחד גדול". סרבני האינתיפאדה הנוכחית מתארים את הצבא כארגון טרור, ורואים בישראל אשמה ואחראית לטרור הפלסטיני, כפי שכותב ישי רוזן-צבי: "מדינת ישראל זורעת היום בשטחים דיכוי, השפלה, ייאוש ומוות, והיא תקצור טרור, טרור, ועוד טרור".

 

הספר מעלה באופן ישיר את שאלת האחריות המוסרית שלנו בשעה כזאת, ולכן בעקיפין גם את השאלה מהו תפקידה של הספרות בעת הזאת, ומהו תפקידו של איש הרוח - למשל, בעל הוצאת ספרים. הוצאת חרגול חברה לספרי עליית הגג כדי להוציא לאור את הספר הזה, במעשה אידיאולוגי מובהק, והיא בהחלט ראויה להערכה על כך. בימים אלה ראה אור בהוצאת חרגול גם ספרה של ליה נירגד "חורף בקלנדיה", המתאר את הנעשה במחסומים מנקודת מבטה של הכותבת כמתנדבת ב"מחסום watch". שני הספרים הללו עוסקים, כל אחד מכיוונו, בתיעוד הכיבוש ובהתנגדות לו, ותורמים את שלהם לפירוק הלבנים בחומה.

 

ולסיום, הצעה לשרת החינוך בסופה של שנת הלימודים: יזכו נא השמיניסטים המסיימים כעת את לימודיהם במוסדות החינוך הממלכתיים, שהולעטו כל השנה (השנים?) בהכנות לגיוס לצה"ל, לנקודת מבט אחרת על הצבא. בטקסי הסיום של השמיניסטים, שיחגגו בקרוב, ראוי לחרוג ממסורת התשורות שאין בהן שימוש ולשקול את הענקתו של ספר זה לבוגרי י"ב כשי מעורר מחשבה.

דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003