> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > סרבנות באישור משרד המשפטים - עפרה לקס
סרבנות באישור משרד המשפטים - עפרה לקס 05/08/2004
 
 

"אם יש חוק שאנחנו עוברים עליו, המדינה היתה מעמידה אותנו לדין. העובדה היא שב-250 מקרים של סרבנות המדינה העדיפה לשלוח את חברי ´אומץ לסרב´ לכלא בתהליך של דין משמעתי ולא של משפט צבאי, למרות שזה מה שביקשנו. אנחנו בטוחים שכשנביא את הסיפורים שלנו, את המניעים שלנו לכך שסירבנו לשרת בפני בית הדין, כולם יראו שזו למעשה האופציה היחידה שעומדת בפני חייל שמבקש לשמור על הקוד האתי של צה"ל".

      בגלל העמדה הפסיבית של רשויות אכיפת החוק, עמותת ´רוח המצפון´ התומכת בתנועת סרבני השמאל תוכל להמשיך ולעודד עבריינים המסרבים לשרת ביש"ע. הסרבנים מבינים שמעשיהם עשויים להכשיר סרבנות ימנית לפקודת עקירה, אבל בימין לא ממהרים לנצל את ההזדמנות.   

 

 

בסוף שבוע שעבר הופיע המזכיר המדיני של מועצת יש"ע, יהושע מור יוסף, בכנס של ´שלום עכשיו´ בתל אביב. בדבריו הוא ניסה לשרטט את גבולות המאבק על יש"ע, ואמר: "אנחנו אומרים לא לאלימות ולא לסרבנות". מור יוסף הוסיף כי במאבק למען יישובי גוש קטיף אפשר היה להרים את דגל סרבנות הפינוי ואף לזכות בשל כך באהדת הציבור. "הרווח", הוא אמר, "היה הצלת גוש קטיף, אך המחיר היה פירוק צה"ל – ולזה אנחנו לא מוכנים".

 

בגלי צה"ל נבהלו מן הדברים ומיהרו לוודא שלא מדובר באיום נסתר לתופעת סרבנות ימנית המונית.

מי שלא לוקח כזו אחריות על פירוק אפשרי של צה"ל, מסרב לציית לפקודות וממשיך לא לשרת ביש"ע כבר למעלה משנתיים הם חברי ´אומץ לסרב´. מטרתה המוצהרת של תנועתם היא לשנות את מדיניות הממשלה ולהוציא את ישראל מיש"ע בעזרת הסירוב.

 

מן התנועה הזו איש אינו חושש, להיפך. התקשורת לא מפסיקה לפרסם, לסקר ולגבות את חבריה כבר חודשים ארוכים. לאחרונה הם אף מקבלים גיבוי חזק עשרת מונים מכיוון בלתי צפוי: אביר שלטון החוק במדינת ישראל, היועץ המשפטי לממשלה מר מני מזוז.

 

גיבוי מהיועץ

 

זה התחיל לפני שלושה חודשים, בכנס של לשכת עורכי הדין באילת. מזוז נשא דברים על גבולות הציות ונתן חיבוק דוב ראשון לסרבנים: "יש לי הבנה לתופעה של צעירים הנאבקים על אמונות ודעות", אמר. "לכשעצמה זו יכולה להיות לכאורה תופעה חיובית, המייצגת מעורבות ואכפתיות חברתית".

 

מזוז הוסיף כי "תופעות הסרבנות ואי הציות לחוק מטעמים פוליטיים הן חלק אינטגרלי של המציאות הישראלית ושל השיח הציבורי הישראלי בעשורים האחרונים". מזוז העיד כי לא נוח לטפל בעבריינות מסוג כזה, משום שהמערכת המשפטית נועדה לטפל בפושעים ´רגילים´.

 

הפעם השנייה שבה קיבלו הסרבנים טפיחת שכם מעודדת ממזוז היתה לפני שלושה שבועות, בדיון שערך עם פורום אוכפי החוק במדינת ישראל. היו שם ראש השב"כ, הפרקליט הצבאי הראשי, נציגים של משטרת ישראל ובכירים בפרקליטות ובמשרד המשפטים. הגברדיה דנה בחופש הביטוי, בסכנה הטמונה בהבעת ביקורת חריפה על מהלכים מדיניים ובשאלה היכן נמתח הגבול בין השניים.

 

בתום הישיבה הוחלט להמשיך במדיניות שהתווה היועץ המשפטי רובינשטיין, ולא לפתוח בהליכים פליליים כנגד מי שקוראים לסרבנות (משני הצדדים). רובינשטיין נהג לנמק את מדיניותו בכך שתופעת הסרבנות היא קטנה, ופתיחת הליכים פליליים רק תעצים את העיסוק בה; אך ספק אם כשתבע את ההתייחסות הזאת הוא צפה שלמעלה מ-600 איש יעדיפו שלא להגן על יש"ע, ועוד היד נטויה.

 

אבל הגושפנקא הגדולה ביותר לפעילות הסרבנים הגיעה למחרת, כאשר מדינת ישראל הגישה את תשובתה לעתירה שעמדה בבג"ץ ודרשה ממנה לסגור את עמותת הסרבנים. פרקליטות המדינה הודיעה קבל עם ועולם ובשם היועץ המשפטי לממשלה שהיא מתנגדת לסגירת העמותה. במילים אחרות, מנהיגי הסרבנים שמעו ב-15 ביולי שסכנת העמדה לדין אינה מרחפת עליהם, ושהם יכולים לפעול ביתר שאת.

 

עמותה לא חוקית

 

סיפור העתירה החל לפני למעלה משנה, אז פנו ארבעה חיילי מילואים לרשם העמותות, עו"ד עמירם בוגט, בבקשה לפרק את עמותת ´רוח המצפון´, הישות המשפטית העומדת מאחורי תנועת ´אומץ לסרב´.

 

לפי החוק במדינת ישראל, תנועה המבקשת לגייס כספים ולשלם משכורות צריכה לעשות זאת דרך מסגרת משפטית: חברה, עמותה וכדומה. ´אומץ לסרב´ מגייסת את כספיה דרך ´רוח המצפון´. מי שחפץ לתרום לתנועתם של הסרבנים מתבקש לשלוח צ´ק לפקודת ´רוח המצפון´.

 

הארבעה, איתי בן חורין, איתן גינזבורג, אדם שמויס ויריב פישר, לשעבר חברי תנועת ´התעוררות´ ו´ישראל אחרת´, אינם מגיעים מהצד הימני של המפה הפוליטית. המניעים שלהם לעתירה היו אכפתיות ואהבת המדינה, כפי שמסביר גינזבורג, היום חבר מועצת עיריית רעננה: "חופש הביטוי מגיע עד שלב מסוים, וכך גם חופש הפרט. ביום שבו כל אחד יחליט לבד אם לקבל פקודה או לא, יישמט הבסיס של כל הדמוקרטיה. יש חוק, ובמסגרתו אומרים לך היכן לשרת. לא טוב לך? תשנה את החוק בדרכים לגיטימיות".

 

הארבעה ציטטו בפנייתם לבוגט את סעיף 49 לחוק העמותות, שנותן לרשם סמכות לפנות לבית משפט מחוזי כדי לפרק עמותה באחד מן המקרים הבאים: אם פעולות העמותה מתנהלות בניגוד לחוק, למטרותיה או לתקנונה, או שהעמותה או מטרותיה מכוונות לשלילת קיומה של מדינת ישראל או אופייה הדמוקרטי.

 

בוגט אכן פתח בחקירה, והעמותה קיבלה מכתב אזהרה לתיקון המעוות, אולם אז פוטר הרשם מתפקידו (ר´ מסגרת) ותחתיו מונתה סגניתו, עו"ד רות שלגי. שלגי לא המשיכה בהליכים שבהם החל קודמה. "היא לא אישה חזקה, בלשון המעטה", אומרים אנשים במשרדה, "והיא בעצם החליטה שלא להחליט".

 

בתום חצי שנה פנו הארבעה שנית לרשם העמותות, וגילו כי דבר לא התקדם. מן המשרד השיבו להם כי העניין נמצא בבדיקה אצל היועץ המשפטי לממשלה. לפני שישה חודשים, כשהפונים עדיין לא קיבלו תשובה משמעותית, הם עתרו לבג"ץ כדי שיורה ליועץ המשפטי ולרשמת העמותות לסגור את ´רוח המצפון´.

 

הסתה למרד באישור המדינה

 

מי שיעיין במטרותיה של עמותת ´רוח המצפון´, כפי שנמסרו לרשם העמותות, לא יבין על מה המהומה. העמותה מכריזה כי בכוונתה "ליצור הכרה בחברה הישראלית לגבי זכותו של הפרט לפעול על-פי חופש מצפונו, בגבולות הדמוקרטיה; לקדם את חשיבותם של ערכים הומניסטיים במדינת ישראל; ליצור הכרה בנוגע לאפשרויות העומדות בפני הפרט במדינה דמוקרטית; להימנע מפעילות הנוגדות מצפונו".

 

לכאורה, מדובר בעמותה רגועה, המכירה בגבולות הדמוקרטיה ופועלת בהתאם להן. העניין הוא ש´אומץ לסרב´ מחתימה על מכתב הסרבנים, תומכת משפטית במי שהחליט שלא לשרת ביש"ע, מארגנת הפגנות ומנסה להגדיל את תופעת אי הציות. סתירה כזו בין המטרה לבין המעשה, כפי שצוטט לעיל בחוק העמותות, היא עילה מספקת כדי לסגור עמותה.

 

העותרים גם ציטטו את חוק העונשין בסעיף המגדיר ´המרדה´. הם טענו כי ראשי העמותה ממרידים את האזרחים לנסות ולשנות מדיניות של ממשלה בדרכים שאינן כשרות. העותרים הסבירו כי לא ייתכן שמי שמבצע בפועל את מה שהעמותה קוראת לעשות, כלומר, לא מציית לצה"ל ומסרב לשרת ביש"ע, מרצה עונשי מאסר, אולם מי שקורא לעשות כן יישאר חופשי ומאושר, ואף יורשה לו להמשיך ולפעול.

 

ההיגיון שהנחה את העותרים, מסתבר, אינו זהה לזה של מדינת ישראל, שסיימה את התשובה שמסרה לבית המשפט העליון במילים אלה: "לעניין הסירוב הסלקטיבי עצמו, להבדיל מקריאה לסירוב, המדיניות הננקטת על-ידי המדינה היא של העמדה לדין פלילי וענישה". כלומר: את המשכנעים לא נעמיד לדין, את המשתכנעים כן.

 

"לא להחריף את המתח"

 

תשובת המדינה פורשת מגוון של נימוקים, שטווים יחד רשת הגנה רחבה על עמותת הסרבנים. ראשית דבר מבהירה המדינה כי פירוק עמותה הוא עניין הנתון לשיקול דעת של רשם עמותות. מאוחר יותר, בשלב הנימוקים, הבהירה המדינה כי בעצם אין תשתית עובדתית מספקת לכך שהעמותה מתנהלת בצורה בלתי חוקית קבועה ומתמשכת.

 

נימוק נוסף של נציגת המדינה, עו"ד דינה זילבר, היה שפירוק עמותה הוא צעד חריג מאוד, וקשה לבצעו מבלי שהעמותה (או נציגיה) הועמדו לדין והורשעו. עוד טוענת זילבר כי יש להקיש ממדיניות של מיעוט בהעמדה לדין אדם שקורא לאי ציות למדיניות של פירוק עמותה בנסיבות דומות.

 

המדינה משתדלת שלא להעמיד לדין אדם שקורא לאי ציות משום שהעמדתו לדין "עשויה להחריף את המתחים השוררים כיום בין פלגים שונים ולהוסיף סלע מחלוקת על המחלוקות הרבות המפלגות את העם", היא מצטטת ממקרה אחר, ולכן, במקרה של פירוק עמותה שקוראת גם היא לאי ציות, יש לנקוט מדיניות דומה.

 

לקינוח מונה המדינה גם את חשיבות חופש הביטוי ואת הרצון למנוע את הרחבת התהודה הציבורית שמקבל כל העניין. אם תהיה העמדה לדין, סוברת המדינה, תקבל ´אומץ לסרב´ הד ציבורי גדול יותר. לאור כל אלה, מכריזה עו"ד זילבר, המדינה לא תפרק את העמותה, ובית המשפט מתבקש לדחות את העתירה.

 

העותרים מכנים את תשובת המדינה מאכזבת: "הייתי מצפה שהמדינה תשמור על עצמה ותחזק את החיילים שמשרתים למענה", אומר גינזבורג. "היום הסרבנים הם עדיין מיעוט, אבל הם סרטן שמתפשט ויש לו גרורות בכל מקום. הנה, היה עכשיו מקרה של הרופא שסירב להיכנס לעזה אפילו כדי להציל את חיי חבריו אם ייפגעו.

 

"כולם יודעים ש´רוח המצפון´ עומדת מאחורי ´אומץ לסרב´, זו תנועה שפועלת חודשים ארוכים. מדוע אין כאן תשתית ראייתית מספקת? הטיעון על הד ציבורי הוא ממש לא לעניין, הרי כל נושא הסרבנות נמצא היום בלב הדיון הציבורי. הנימוק השלישי, שלסגור עמותה זה צעד חריג הוא אולי נימוק נכון, אבל גם להסית אנשים לפעילות שהיא על סף מרד זה מעשה חריג, לא?"

 

גינזבורג מסביר את תשובת המדינה בכך שמזוז מפחד להתמודד עם התופעה. לטענתו, היועץ המשפטי חושב שאם הוא יטמון את ראשו בחול הסרבנות תחלוף מאליה.

 

הסרבנים מרוצים

 

מי שמרוצה עד הגג מתשובת המדינה הם חברי ´אומץ לסרב´. "התשובה של המדינה היא בסדר גמור", אומר אריק דיאמנט, מנכ"ל התנועה. עמותת ´רוח המצפון´, שרשומה כמשיבה בעתירה, עדיין לא מסרה את תשובתה לבג"ץ, וכעת כבר ברור שהיא לא תצטרך להתאמץ כל-כך. מישהו עשה בשבילה את העבודה, ועשה אותה היטב. "למעשה קיבלנו הכרה מהמדינה וגיבוי מן היועץ המשפטי לממשלה שהפעולות שלנו נמצאות בתוך המסגרת של הדמוקרטיה".

 

אתה באמת חושב שאין במעשיכם שום פעילות בלתי חוקית?

 

"אם יש חוק שאנחנו עוברים עליו, המדינה היתה מעמידה אותנו לדין. העובדה היא שב-250 מקרים של סרבנות המדינה העדיפה לשלוח את חברי ´אומץ לסרב´ לכלא בתהליך של דין משמעתי ולא של משפט צבאי, למרות שזה מה שביקשנו. אנחנו בטוחים שכשנביא את הסיפורים שלנו, את המניעים שלנו לכך שסירבנו לשרת בפני בית הדין, כולם יראו שזו למעשה האופציה היחידה שעומדת בפני חייל שמבקש לשמור על הקוד האתי של צה"ל".

 

אינך חושב שאם אתם תסרבו לשרת ביש"ע וחיילים מצידה הימני של המפה יסרבו לציית לפקודות אחרות הדבר יהרוס את המדינה?

 

"זו טענה מאוד מפחידה שתהיה אנרכיה ושצה"ל יתפרק, אבל כדי להגן על צה"ל מפירוק לא צריך לכלוא את המצפון, אלא לצאת מן השטחים".

 

ובכל זאת, נניח שתצליחו להגיע לחלקים נרחבים בצה"ל – איך אפשר לנהל צבא בצורה כזו?

 

"הסירוב הוא לא משהו שצמח על רקע פילוסופי. זהו נשק יום הדין מבחינתנו. הסירוב אינו מטרה, הוא אמצעי. ביום שייצאו מהשטחים נפסיק לסרב".

 

לסיום השיחה עם דיאמנט ביקשתי לשמוע מפיו טיפ לחייל הימני, שגדל בהתיישבות או מזוהה איתה מאוד ועלול לשמוע בחודשים הקרובים פקודה שמבחינתו תהיה קשה מאוד לביצוע: פינוי יישובים.

 

דיאמנט נאבק בהשוואה. קשה לו לקבל שרגשות עזים כמו אלו שמניעים אותו נמצאים מן הכיוון ההפוך בלבם של מאות ואלפי חיילים בצה"ל. בסוף הוא אומר: "חייל שנקרא לפנות אדם שחשוב לו מביתו, זו פקודה חולנית וצריך למצוא פתרון משביע רצון לכך, אבל אני מוכרח להדגיש שלא מדובר בתופעה כזו גדולה ושאין כזה דמיון בין המצבים".

 

איפה השוויון בפני החוק?

 

פרופ´ אליאב שוחטמן, דיקן מכללת ´שערי משפט´, אמנם אינו בקי בפרטי העתירה ותשובת המדינה, אולם הוא ניאות להתייחס לכמה עקרונות יסוד בנושא. שוחטמן מתקשה להאמין כי אם עמותה פועלת בניגוד לחוק, המדינה תאפשר לה להמשיך להתקיים:

 

"ברגע שמבחינת שלטונות אכיפת החוק יש נכונות לאפשר לאנשים לפעול בצורה בלתי חוקית, ובמקרים אחרים שלטונות אלו אוכפים את החוק, זה יוצר מצב של אי שוויון בפני החוק. כי אז יש מי שהפרת החוק שלו חמורה ומעמידים אותו לדין, ויש אחר שהפרת החוק שלו אינה חמורה ואותו לא מעמידים לדין. זה מצב שאינו ראוי".

 

המדינה טוענת שלמרות שלא תטפל במסיתים לסרבנות, היא תמשיך לטפל בסרבנים עצמם. האם אין כאן עוד מידה של אי צדק?

 

"אם החוק אוסר הסתה, צריך לאכוף את החוק גם על מי שמסית. השלטונות צריכים לעשות את חובתם, לפחות בשלב קודם להעמדה לדין. הם צריכים להורות למי שלדעתם עובר על החוק שיחדל מכך, משום שלעתים נדמה כי אנשים עושים פעולות בלתי חוקיות ואפילו לא זוכים להערה על פעולותיהם.

 

"בנוגע להעמדה לדין יכולים להיות ליועץ המשפטי שיקולים כאלו ואחרים, וזה באמת התפקיד שלו

להחליט על כך, אבל אני מדבר על נקודה שקודמת לכך: ברגע שהם נוכחים שמישהו פועל בניגוד לחוק צריך להעמיד אותו על כך ולדרוש במפגיע שיחדל מכך".

 

זה פותח פתח לעמותת סרבנים מימין?

 

"במידה ואין אכיפה, זה יוצר פתח לגורמים כאלה ואחרים שיש להם מטרות אידיאולוגיות שמצדיקות בעיניהן הפרת חוק, מתוך הנחה שהשלטונות לא יאכפו עליהן את החוק. במשטר תקין צריך לא לאפשר לשום גורם לעודד הפרת חוק מטעמים אידיאולוגיים".

 

הנדל: המנהיגות אשמה

 

תשובת המדינה אינה גורמת אפילו ליו"ר סיעת האיחוד הלאומי, צבי הנדל, לרוץ ולפתוח עמותת סרבנות ימנית: "אני לא בעד זה. אני לא בעד סרבנות, במיוחד כשיש אויבים מבחוץ ומבית – ואני מתכוון לערבים. בשום פנים ואופן לא הייתי נותן יד לשום עמותת סרבנות".

 

בכל זאת, אתה רואה הבדל בין שני סוגי הסרבנות?

 

"חד וחלק. אם יש סרבנות מימין, שאני עוד לא רואה אותה, זה מתוך אהבה למדינה, זו מין הפגנה נגד הממשלה. זה כאילו שהממשלה היתה מחליטה לא לקלוט עלייה פתאום, והאנשים האלה אומרים לה: רגע, שכחת את הערכים שלך. הסרבנות של השמאל מגיעה ממניעים אחרים ומסייעת לערבים".

 

הנדל רואה את תשובת המדינה בתוך מסגרת רחבה יותר, שאותה הוא מכנה "הידרדרות מוסרית של המנהיגים", ולכן הוא אפילו נוטה לשפוט את עמדת הסרבנים לכף זכות: "המסרים שמעביר הממשל הישראלי הם הבעיה. כבר לא מתרגשים כשאומרים ´מדינת כל אזרחיה´ וכשראש הממשלה פולט שאנחנו ´עם כובש´.

 

"אני מבין את האמהות שאומרות שאם עומדים לפנות יישובים, אז למה לשלוח את הבנים להגן עליהם? הרי מדובר במשימה פוליטית זמנית. זה מכלול שלם, שבעטיו אני לא יכול להאשים בפה מלא את הסרבנים למיניהם. כשראש הממשלה מגמגם, מה לי כי אלין על אלה שנמצאים בקצה השרשרת ונחלשו?"

 

קישור למאמר:

http://www.a7.org/newspaper.php?id=3139


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003