> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > המועמד - אמיר בן-דוד
המועמד - אמיר בן-דוד 01/10/2004
 
 

גם אם לא יקבל השנה את פרס נובל לשלום, והוא יודע שסיכוייו קלושים, דוד זונשיין מבטיח שתנועת הסרבנים מכינה הפתעה חדשה

כשצוות מהטלוויזיה הנורווגית בא לפני כשנה וחצי לדירתו של דוד זונשיין ברחוב דיזנגוף בתל אביב, זונשיין לא יכול היה לנחש שהביקור הזה יוביל לכך שהבישוף קרלוס פיליפה בלו, סמל ההתנגדות לשלטון האינדונזי במזרח טימור, ימליץ לוועדת פרס נובל להעניק לו את פרס נובל לשלום. זה נראה כמו ראיון שגרתי לאחד מכלי התקשורת הזרים הרבים שגילו עניין בתופעה המסקרנת שזונשיין הנהיג: קציני מילואים קרביים שמודיעים למדינתם שהם אינם מוכנים יותר ליטול חלק בפעילות הכיבוש בשטחים.

 

אנשי הטלוויזיה הנורווגים ביקשו לשמוע על הנסיבות שהובילו להקמתה של תנועת "אומץ לסרב". זונשיין המתורגל סיפר שוב על אותו לילה ב-95' שבו יצא כמפקד מחלקה צעיר בראש חייליו ללוות שני אנשי שב"כ בדרכם לביצוע מעצר חשוד. הוא סיפר איך הם הקיפו את הבית ופרצו פנימה בהוראת אנשי השב"כ, ואיך מצאו בפנים משפחה מבוהלת וחסרת כל, ואיך שני אנשי השב"כ חקרו באכזריות את אבי המשפחה שנחשד בהחזקת רובה קלצ'ניקוב. ואיך יצאו בתום החקירה, גוררים את החשוד המדמם שכבר לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים מרוב מכות והלכו איתו אל שדה סמוך, כדי ללכוד שם את אחיינו בן ה-14 שלטענת החשוד ידע יותר ממנו. ואיך מצאו את הנער ישן בחברת עדר העזים שלו על שמיכת פיקה דקה בלב השדה, והעירו אותו לחקירה ברוטלית שהסתיימה באשפוזו בבית חולים.

 

מאחר שזונשיין עסוק לא מעט בקשר שבין עוולות הכיבוש בשטחים לחרדות השואה שספג בבית, עלה העניין גם בשיחה ההיא: "המלים שרכז השב"כ השתמש בהם כשהיינו בתוך הבית היו 'תפריד את הגבר מהאשה והילדים' ככה שהאסוציאציות מהשואה עלו אצלי כבר אז, אבל באותו זמן היו לי אפס מחשבות כפירה. האסוציאציות היחידות מהשואה בשלב ההוא היו, שבגלל מה שקרה שם, כל מה שנעשה הוא בסדר. פעם אחת הרגו אותנו ומאז בעצם מותר לנו לעשות הכל".

 

בזמן הראיון ישב בקצה החדר גבר מבוגר, אביו של הבמאי הנורווגי, והקשיב לעדותו של זונשיין בריכוז כשהתרגשותו ניכרת על פניו. כשהראיון הסתיים הוא ביקש להישאר עוד קצת בדירה כדי לפרוק את אשר על לבו. הוא נפרד מבנו ומאנשי הצוות ונשאר לשיחה שהתארכה אל תוך הלילה.

 

התברר לזונשיין ששמו הנס שילדה, ושאביו היה קצין אס-אס. "הוא אמר לי שהדברים שעליהם דיברתי הם בדיוק מה שמעסיק אותו כל חייו. מה שמפעיל אותו. הוא אמר לי, 'אבא שלי היה חיה וכל החיים שלי אני שואל את עצמי איך יכולתי להיות בן של חיה. מאז שעמדתי על דעתי, מאז שהגעתי לבגרות, כל מה שאני עושה זה לנסות למנוע דברים כאלה'. הוא סיפר לי שהוא עצמו סירב לשרת בצבא הגרמני והחליקו לו את זה, הוא לא נשפט. דיברנו כמה שעות ואחרי זה הוא נעלם, לא שמעתי ממנו מלה וכמעט שכחתי את הלילה ההוא".

 

אבל הנס שילדה לא שכח. הוא חזר לאוסלו והחל לעניין את חבריו בעדויות שבנו צילם בישראל. ולשילדה, התברר, יש חברים בעלי השפעה. שלושה מהם - הבישוף בלו (חתן פרס נובל לשלום מ-96'), לוחמת החירות מגווטמלה ריגוברטה מנצ'ו (כלת פרס נובל מ-92') וד"ר מתיאס רוסלר, שר המדע והחינוך של סקסוניה - כל כך התרשמו מעדותו של זונשיין עד שהחליטו לפנות לוועדת פרס נובל ולהמליץ עליו לפרס נובל לשלום.

 

וכך כתב בלו לוועדת הפרס: "אני רוצה להציע את מועמדותה של קבוצת הקצינים הישראלים הגיבורים שמסרבים לבצע מטלות נגד הפלשתינאים ברצועת עזה ובגדה המערבית. ישראלים צעירים ואמיצים אלה שייכים לקבוצה של קצינים שמציבים אמת-מידה מוסרית לכל העולם. אני מבקש מכם לבחור בקבוצה הזאת ובמנהיגה דוד זונשיין לפרס נובל לשלום לשנת 2004".

 

הפנטזיה האמיתית

 

מה הסיכויים שוועדת פרס נובל תכריז ב-8 באוקטובר בשעה 11 בבוקר שהזוכה בפרס נובל לשלום הוא דוד זונשיין מישראל? לכאורה קלושים. למה שיבחרו דווקא בבחור אלמוני למדי, שעומד בראש חבורת קציני צבא במילואים, לאחד הפרסים היוקרתיים בעולם, שמלבד הכבוד נלווה אליו גם סכום של 1.3 מיליון דולר? מצד שני, לך תדע. הפעם האחרונה שהעניקו פרס לגיבורי שלום מהמזרח התיכון לא זכורה כרגע מזהיר בתולדות הפרס, וזאת אולי הזדמנות לתיקון. וחוץ מזה, הממליצים נהנים מיוקרה בינלאומית, עיני כל העולם נשואות לאזור ומאיפה שלא מסתכלים עליהם, זונשיין וחבריו מציעים אלטרנטיווה מאתגרת.

 

רק לחשוב על מהומת האלוהים שתתחולל כאן אם החלטה כזאת תתקבל, ועוד באוסלו מכל המקומות בעולם. "מביך אותי בכלל לדבר על זה", אומר זונשיין. הוא עצמו נדהם כשהנס שילדה בא לישראל בסוף פברואר כדי לספר לו על היוזמה. "הוא אמר שפיליפה בלו, שהוא כומר, אמר לו שמסר כזה דווקא מיהודים חשוב מאוד לכל העולם. הוא היה נרגש מאוד וסיפר לי שמאז שהוא נפגש איתי הוא לא משתחרר מהסיפור שלנו ואפילו אמר 'אני מרגיש כאילו שאתה בן שלי'.

 

"הוא גר באוסלו, אבל נמצא הרבה על הקו בין גרמניה לנורווגיה. הוא הראה את העדות שלי להרבה אנשים וסיפר על 'אומץ לסרב' ועל הפן הזה של קצינים קרביים שממשיכים לשרת בצבא וחושבים שהשירות בצה"ל הוא קריטי לקיום של מדינת ישראל, ובכל זאת מסרבים והולכים לכלא. הוא אמר לי, 'אני כל הזמן הוגה בזה'. הוא סיפר שכשפיליפה בלו הציע להמליץ עלינו לפרס נובל הוא אמר שהוא מאמין שלא רק שהמעשה שלנו נותן תקווה וכל המלים האחרות שאוהבים להשתמש בהן, אלא שהוא מאמין שבקרוב תתחיל תנועת סירוב גם בארצות הברית ואז הם יסתכלו לפה וינסו להבין מה הסיפור הזה של קצינים שחשוב להם לשרת בצבא ובכל זאת מסרבים".

 

מה עובר בראשו של צעיר בן 31 כשמתברר לו בפעם הראשונה ששני חתני פרס נובל לשלום ממליצים להעניק לו את הפרס? "הייתי בשוק", אומר זונשיין. "זה קטע... פנטזיות? אי אפשר להכחיש. אבל אני לא מוחמד אל בראדעי (ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שמוזכר כאחד המועמדים הבולטים לזכייה בפרס השנה). אותו רואים בסי-אן-אן ארבע פעמים ביום. עזוב, אני לא אזכה... למרות שיש אנדרדוגס לפעמים.

 

"הדבר היחיד שאני מפנטז זה לא על עצמי נואם שם. אני מפנטז שחייל יהודי... לא... שמאות קצינים יהודים, שאלף קצינים יהודים, מקבלים פרס נובל על זה שהם למדו משהו מההיסטוריה של העם שלהם. הפנטזיה האמיתית היא להגיד שעם כל העוצמה של הצבא שלנו, ויש לו עוצמה אדירה, ידענו מתי להגיד לא. שזאת העוצמה האמיתית של המדינה שלנו. שאמרנו 'לא' במקומות שאחרים לא ידעו להגיד 'לא'. שהגענו למקום שבו רואים מקרוב את הבתים ההרוסים, את הילדים הבוכים, וידענו לקום ולהגיד שזה לא קשור לביטחון של מדינת ישראל. זה גם נחמד, כי נובל עצמו הוא האיש שהמציא את הדינמיט ואחר כך יצר את הפרס. יש איזשהו יופי שדווקא חיילים מקבלים את הפרס".

 

רגע-רגע, עוד לא קיבלתם.

 

"נכון. טוב, זה לא שאני מהגג ברעיון להגיע לאוסלו. זו תהיה הפתעת חיי שתשנה לי את החיים, אבל אני לא שם".

 

אתה לא בן אדם שנוטה לפנטזיות?

 

"דווקא כן. אם לא הייתי פנטזיונר לא הייתי פה. אני נשבעתי בפעם האחרונה שיצאתי ממחסום כיסופים שבועה ילדותית, נאיווית, לא ריאלית, להוציא את צה"ל מהשטחים. נשבעתי. יצאתי משם ואמרתי לעצמי 'אני הולך להוציא את צה"ל מהשטחים'. מה זה אם לא פנטזיה?"

 

194 מועמדים

 

הספקולציות סביב זוכי פרס נובל מרחפות באפלה גמורה. ועדת הפרס היא גוף ששומר על חשאיות ואינו מדווח על השיקולים שמנחים אותו. גם אחרי שהוועדה מכריזה על הזוכה השנתי, היא לעולם לא מגלה על מי הוא גבר בדרך. כמו במקרה של זונשיין, המידע היחיד דולף החוצה מכיוונם של הממליצים השונים. זונשיין עצמו התקשר פעמיים למשרדי ועדת הפרס כדי לנסות לברר את סיכוייו, אבל נדחה בנימוס. מצטערים, אמרו לו, אנחנו לא מדברים עם אף אחד, ואפילו לא מוכנים לאשר אם אתה מועמד או לא. כך נהגו בשבוע שעבר גם בשאלות מוסף "הארץ" בעניין זה.

 

על פי צוואתו של אלפרד נובל, מאז שהוכרזו פרסי נובל הראשונים ב-1901, את הזוכים בפרס נובל לשלום בוחרת ועדה של חמישה שממנה ה"סטורטינג", הפרלמנט של נורווגיה. מרגע שהוועדה מתמנה היא אינה כפופה יותר לפרלמנט הנורווגי ומפעילה שיקול דעת עצמאי. על פי הכללים שקבע הסטורטינג, חברי הוועדה נבחרים לתקופות כהונה של שש שנים, ויכולים להיבחר לתקופות כהונה נוספות. למרות שאין כלל המחייב זאת, כל חברי הוועדה עד היום היו אזרחים נורווגים.

 

על פי חוקי ועדת פרס נובל לשלום, המלצות לפרס מתקבלות אך ורק מחברי פרלמנטים או שרים של ממשלות; חברים בבתי משפט בינלאומיים; דיקני אוניברסיטאות ופרופסורים למדעי החברה, היסטוריה, פילוסופיה ותיאולוגיה; דירקטורים של ארגוני שלום בינלאומיים; חברי ועדת הפרס בהווה ובעבר, וזוכים בפרס. מקובל לחשוב שלקולם של האחרונים יש משקל מיוחד, מתוקף מעמדם ויוקרתם.

 

בסיומה של ישיבה שנערכה ב-1 במארס הודיע מנהל מכון נובל, גייר לונדסטאד, שהשנה מועמדים 144 אישים ו-50 ארגונים לפרס נובל לשלום. מאחר שאף אחד מוועדת הפרס לא משתף פעולה עם משחקי הספקולציות בנוגע לפרס, ומאחר שפרסי נובל הם גם מין תחרות יוקרתית ומסקרנת, נוהגים עיתונאים מכל העולם לפנות אל PRIO, ארגון בינלאומי לחקר השלום שמושבו באוסלו, בבקשה להעריך מי המועמדים המובילים. אמנם אין קשר רשמי בין PRIO לוועדת הפרס אבל אוסלו עיר קטנה, וההנחה היא שבמעגלים הפנימיים שלה מסתובבות הרכילויות המעניינות ביותר.

 

ב-17 באוגוסט פירסם סטיין טרנסון, יו"ר PRIO, את הערכת הארגון שלו, ולפיה גדולים הסיכויים שפרס נובל לשלום לשנת 2004 יוענק לאדם שמעורב במניעת ההפצה של נשק להשמדה המונית. הפעם האחרונה שבה הוענק הפרס למישהו שתהילתו על התמודדות עם סוגיית הנשק הגרעיני או צמצום החימוש הגרעיני בעולם היתה ב-1995, שנה שבה - להפתעת כל הספקולנטים - הוענק הפרס לפרופ' ג'וזף רוטבלאט, פיסיקאי גרעין מארצות הברית, ולארגון "פאגווש" שהוא עומד בראשו. עשר שנים קודם לכן, ב-1985, הוענק הפרס לארגון הרופאים הבינלאומי למניעת הפצתו של נשק גרעיני. הפרס ב-1975 הוענק לפרופ' אנדרי סחרוב מברית המועצות, שאף הוא היה מדען גרעין. עושה רושם שיש כאן שיטה.

 

אם כך, ההיגיון מחייב שרק ב-2005 תפנה ועדת הפרס את תשומת לבה לענייני גרעין. ובאותה הזדמנות, אם כבר מחפשים כפולות של עשר, לא מיותר להזכיר שהפרס ב-1994 הוענק במשותף ליצחק רבין, יאסר ערפאת ושמעון פרס, ככה שאולי שוב תורנו. מצד שני, מעריכים המעריכים, חברי הוועדה מודעים לתזה הזאת ולא אוהבים אותה, ולכן הם יעניקו דווקא השנה פרס למישהו שנלחם בהפצת נשק גרעיני, כדי שלא יגידו שיש להם שיטה. זו לפחות התיאוריה, ששווה מה שהיא שווה.

 

על פי PRIO, האיש בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות השנה בפרס נובל לשלום הוא מוחמד אל-בראדעי, אזרח מצרי וראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. מלבדו הוזכרו כמועמדים בעלי סיכויים גבוהים ריצ'רד לוגאר וסם נאן, מנהלי התוכנית לצמצום סיכונים, שפועלים לפירוק טילים וצוללות גרעיניות בתחומי ברית המועצות לשעבר.

 

שלושה מועמדים נוספים שהוזכרו כבעלי סיכויים סבירים, אם כי נמוכים יותר, הם הנס בליקס, לשעבר ראש ועדת הפיקוח על נשק להשמדה המונית של האו"ם; ג'יאנג יאניונג, מומחה צבאי מסין; ומרדכי ואנונו, האיש שחשף את סודות הגרעין של ישראל והשתחרר השנה מ-18 שנות מאסר. ככה שיכול להיות שגם אם זונשיין לא יזכה בפרס, ישראלי בכל זאת יקבל אותו.

 

כל מה שצריך

 

גם בלי פרס נובל לשלום, זונשיין אינו מתכוון להיעלם מהמפה בקרוב. מאז שחזר בדצמבר 2001 מאותו שירות מילואים, שבסופו החליט שהוא הולך להוציא את צה"ל מהשטחים, מחויבותו למאבק לא הצטמצמה והלהט שלו לא הצטנן. אחרי שכבר הספידו את מאבק הסרבנים, גם מעל דפי מוסף זה, הוא פעל מאחורי הקלעים לגיבוש מכתב הטייסים ואחריו לגיבוש מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל, וכרגע הוא משקיע את האנרגיה שלו במה שמסתמן כתחנה הבאה במאבק הסרבנים: גיבוש קבוצה של הורים לחיילים קרביים בשירות סדיר, שיצהירו בגלוי שהם תומכים בכך שבניהם יסרבו לשרת בשטחים.

 

"להורים שהילד שלהם משרת בסדיר אני אומר, תראו מה קורה לילד שלכם בשטחים", הוא מסביר. "אתם חייבים להבהיר לו שדווקא בגלל מה שחינכתם אותו, הוא חייב להפסיק לשרת שם. חייל כזה לא יכול לסרב לבד. בגיל 19 ו-20 הוא לא יכול להחליט לבד, בגלל כל המנגנונים של הגבריות והחבר'ה. הוא פשוט לא יכול. גם כשאתה רואה זוועות-עולם אתה מכניס אותן פנימה, מקסימום מספר לחבר'ה ומדחיק. הלוואי שהקריאה הזאת תוביל לזה שהורים יגידו לילדים שלהם, 'חבר'ה, תשרתו את המדינה הזאת, חינכנו אתכם כל החיים לשרת, אבל זה לא המקום. ואם יום אחד תקבלו החלטה, לא תסבלו מכתף קרה בבית'.

 

"במובנים מסוימים זה המנגנון שמפעיל את העסק. אנשים מפחדים מהכתף הקרה בבית יותר משהם מפחדים מהכדור של האויב. זה ככה. זה פשוט מדהים. לקבל כתף קרה מאבא שלך? עדיף לחטוף כדור מהאויב. מדהים, אבל ככה זה עובד. אני ממש קורא להורים: תסבירו לילדים שלכם, 'אתם לא תקבלו כתף קרה. אנחנו נבין אתכם'. זו ההתנדבות האמיתית.

 

"אם חייל או קצין סדיר יסרב וירים אלי טלפון, הוא יידע שהוא יקבל פה חיבוק אוהב ממישהו שהיה יכול להיות המ"פ שלו. יהיה לו עם מי לדבר. להיות ציוני היום זה לסרב לשרת בשטחים. האידיאה הזאת היא אידיאה חדשה בחברה הישראלית. לסרב לשרת בשטחים זו הציונות. שם המלחמה האמיתית. הרי למה אני סירבתי? יש לי בעיה עם ימי מילואים? יש לי בעיה ללכת לשכם? הסתובבתי בקסבה של שכם כמו בבית שלי. זה אומץ? אני נעמד מול כל מגני בימין ובשמאל ואומר 'חבר'ה, אני מ"פ ביחידה מובחרת. אתם מטורפים. ירדתם מהפסים. לקחתם את הציונות למקום שחליע-לאללה מה שעשיתם לה ועוד עטפתם את זה בעטיפה של סוכריית רעל ודחפתם לי את זה לפה והיום אני אומר לכם: אני אעשה כל מה שצריך בשביל המדינה הזאת, אבל אני אסרב לשרת בשטחים כי זאת הציונות האמיתית. גם אם מיליון איש יגידו לי שאני טועה, אני לא טועה".

 

זה זונשיין. נחרץ. חסר ספקות. משוכנע לגמרי בצדקתו. ומבחינת המערכת הצבאית, גם מסוכן מאוד. כי היום כבר עומד לרשותו מנגנון, מאות פעילים שמחויבים למאבק, בהם כמעט 400 לוחמים שכבר הוכיחו את מחויבותם וישבו בכלא (זונשיין עצמו, סרן במילואים, נכלא פעמיים ובילה בכלא הצבאי 40 יום בסך הכל). ויש אתר אינטרנט ורשימות תפוצה ופורומים פעילים וקבוצות דיון וצוותי היגוי וגם מימון, שאת היקפו הוא מסרב למסור. "יש כמה תורמים בארץ", הוא אומר ולא מוכן להסגיר שמות, "ויש לנו כמה תורמים מחו"ל שמסתדרים באופן הכי עמוק שאפשר עם המטרות הציוניות של התנועה. תורמים שהסבים שלהם הקימו את המדינה. יהודים שהקימו את היישוב בתחילת המאה. אני שמח מאוד להיות ממומן על ידם".

 

משפחת רוטשילד?

 

"מממ... זה מאוד לא מקובל להגיד... כמה משפחות בסגנון הזה. שמות שמאוד מוכרים לציבור. זו לא איזו קרן מברזיל".

 

זונשיין מסויג מאוד מחבורת הצעירים שסירבו להתגייס לצה"ל מטעמי מצפון והשתחררו מהכלא בשבוע שעבר. "יש סוג של רספקט, אבל הבטן שלי לא שם", הוא אומר. "זה לא נתפש אצלי, אי שירות בצה"ל. אני רוצה חיילים קרביים שמתגייסים לצה"ל, מתאמנים, וביום שאומרים להם ללכת לשטחים שיעצרו. לא להתגייס? מדינת ישראל צריכה צבא. לפעמים צריכים ללכת לשם ולראות מה קורה בעיניים".

 

הגב הכי חזק

 

דווקא בגלל השקפת העולם הזאת, שמותירה אותו בשולי הקונסנזוס ולא מרחיקה אותו לחלוטין אל מחוץ למחנה, אם "אומץ לסרב", התנועה שזונשיין ייסד ושבראשה הוא עומד, תפנה בקרוב את האנרגיה שלה לעידוד סרבנות של חיילים קרביים סדירים, היא תפתח חזית חדשה שתעמיד לפני צה"ל אתגר לא פשוט. "את המילואימניקים הם הוציאו החוצה בעקבות המאבק שלנו, ויש להם עכשיו רק חיילים סדירים צייתנים, שאני מאוד מקווה שבקרוב נגיע אליהם. אני יודע שיש מאות שמדברים על זה. אני יודע שאין יחידה סדירה שלא מדברים בה היום על סרבנות. אף אחד לא עושה את זה בינתיים, אבל המסר שלנו אליהם ברור מאוד: ברגע שמישהו יהיה מוכן לשלם את המחיר, יהיה לו גב. הגב הכי חזק שיכול להיות. גב עם יכולת. לא גב של פראיירים. גב עם אמצעים. כמה מאות אנשים, מאוד מחויבים".

 

אם יקראו לך למילואים לפנות התנחלות, תלך?

 

"לא. אני לא הולך. יכול להיות שיהיו אצלנו אנשים בתנועה שיילכו. זה אינדיווידואלי. אני לא אשתתף במהלך הזה, כי צה"ל הוא צבא הגנה לישראל. המטרה שלו היא להגן על ביטחון המדינה. אני יודע איך זה עובד. יקראו לי לפנות התנחלות, אבל מה יקרה אם הפינוי יתארך בחודש ובינתיים נצטרך להגן שם על האזור? מבחינתי יש פה דילמה מאוד קשה. יש משפט שחן אלון (רס"ן בשריון ומאנשי "אומץ לסרב") אמר ואני משתמש בו: כשלווינגר יישאר אחרון בחברון אני מוכן לקחת אותו אחד על אחד לתל אביב. אני מוכן להוציא את המתנחל האחרון. כל מה שמכרו לנו מאז 92' שאו-טו-טו יוצאים משם... אני רוצה לראות ההתנתקות. אני כבר לא קונה את ההבטחות האלה".

 

תראה לאיזה מלכוד הכנסת את עצמך. עשית את כל מה שעשית עד עכשיו כדי שנצא מהשטחים, וכשזה נהיה אקטואלי אתה לא רוצה להשתתף בפינוי. מי יעשה אותו?

 

"מי שעושה את זה בכל העולם. משטרה. משימת הצבא היא להעביר אוכלוסייה ממקום למקום? זו משימה צבאית?"

 

אתה מדמיין סיטואציה שבה תשב בכלא על סירוב לפנות התנחלות?

 

"השאלה הזאת מסובכת ויש לי התלבטות. פה לא מדובר בקו נוקשה. אם נצטרך להיכנס ליום אחד ולצאת, יכול להיות שאני אעשה את זה. זה לא דבר פשוט מבחינתי. יש אנשים שברור להם באופן חד משמעי שלא, יש כאלה שברור להם באופן חד משמעי שכן. נטיית הבטן שלי אומרת שזה הולך להיות מהלך ארוך ומסובך. לשם אני לא הולך. תראה מה קרה במיגרון ובחוות מעון. אני לא רוצה להשתתף בסיטואציה ששרון יעשה פארסה בשביל האמריקאים. אתה יודע כמה זמן לוקח לפנות יישוב של אלף פלשתינאים? תן לי פלוגה ועשרים דקות. לא יישאר בן אדם אחד בבית. דה-גול לא הוציא מיליון צרפתים מאלג'יר? מה קרה? מה אנחנו מפחדים מהמתנחלים כל כך?"

 

אם יקראו לך למילואים על החומה בתוך תחומי הקו הירוק, תלך?

 

"חד משמעית לא. יש לי חבר שהוא סמג"ד בשריון. המילואים האחרונים שאליהם הוא זומן וסירב היו בנחל עוז. בתוך הקו הירוק. שומרים על הגדר של עזה. יש יותר לגיטימי מזה? אבל עזה היום חסומה ולאנשים שם אין מה לאכול ולפעמים הם חותכים את הגדר, בלי נשק, בלי כלום, רק כדי לחפש עבודה ולמצוא משהו לאכול. כל המצב הוא כל כך אבסורדי כי ההתנחלויות נמצאות בפנים ואנחנו יושבים ושומרים על הגדר. אני לא רוצה לחזור לאסוציאציות שהגדר הזאת מעוררת אצלי. הפתרון היחיד הוא שלמדינה הזאת יהיו גבולות בינלאומיים, שאני בתור חייל רוצה. גבול שאפשר להגן עליו.

 

"מה זה הגדר? אז 12 קילומטר אני בעדה ומה קורה אם אני ממשיך 14 קילומטר למקום שאני לא בעדה? אחרי 12 קילומטר אני עוצר? הרי כולם יודעים מה קורה שם. הם הורסים לאנשים את החיים, אז מה, אני אהיה השוטר שיעמוד שם? אם נגיע לגבולות מוכרים אני אהיה הראשון לעמוד על הגבול הזה ולשמור. כל עוד הגדר היא 12 קילומטר על הקו הירוק ואחר כך עושה לופ פנימה, זה לא גבול".

 

אם יקראו לך למילואים ברמת הגולן, תלך?

 

"כן".

 

למה?

 

"כי המקום הזה הוא לא מקום עם אוכלוסייה כבושה".

 

אז כל מה שאתה צריך זה שהתושבים הדרוזים ברמת הגולן יתחילו להתקומם ואז תודיע שאתה לא הולך גם לשם?

 

"טוב, בסדר, אני לא רוצה להיכנס לעניינים היפותטיים. תמיד אומרים ואם בסחנין... ואם הערבים ביפו... אבל זה לא המצב ולא במקרה זה לא המצב. זה לא עובד ככה. ישראל צריכה בסופו של דבר לעשות הסדר עם סוריה ולסגור שם את הסיפור. כולם יודעים את זה. זה נכון שעד שלא נגיע למצב שתהיה התקוממות שם לא נפעל. אחד המשפטים הכי השלכתיים בעולם זה 'הערבים מבינים רק כוח'. מדינת ישראל לא מבינה שום דבר מלבד כוח".

 

שעתיים אחרי הטקס

 

השעה חצות. זונשיין נשען לאחור ונזכר בנסיבות שהובילו אותו - ילד טוב רמת השרון, שהקים וריכז שבט של הצופים, שגדל במשפחה ציונית, עם קרובים רבים המפוזרים בהתנחלויות, שקורא באובססיוויות מאז היה בן עשר כל דבר שקשור לשואה ולתנועה הציונית, שהתנדב ליחידה מובחרת ושירת בהצטיינות בסדיר ובמילואים - לקום בוקר אחד ולהחליט שהוא מוציא את צה"ל מהשטחים.

 

הוא נזכר בשירות המילואים האחרון שלו, שבו נהרג החייל ברק מדמון בכפר דרום מפגיעת פגז מרגמה פלשתיני, כשניסה להרחיק ילדי מתנחלים ממגרש המשחקים. "חזרתי מעזה, ירדתי בתחנה מרכזית, לקחתי קו חמש לדיזנגוף. זה היה שעתיים אחרי טקס הזיכרון לברק מדמון, כשכולם אומרים על הבמה שהוא נפל בשביל הציונות, בשביל תושבי תל אביב, ואני יושב בשורה שתיים בקהל ואומר לעצמי, 'אני אתפרץ או לא אתפרץ באמצע טקס הזיכרון?'. העצבים נשפכו לי מהאוזניים. ברק מת בשביל הציונות? איזה ציונות. הוא מת בשביל משפחת גרינברג מכפר דרום. מה, הם לא רואים את זה? המשפחה שלו ישבה בשורה ראשונה ובכתה. אם הם לא היו שם הייתי עולה לבמה ואומר לטל רוסו, מפקד האוגדה שלי, 'תגיד לי, על מי אתה עובד? איזה ציונות? מה אתה מזיין לי את המוח? ברק מדמון מת בשביל הציונות? אתה ירדת מהפסים? איך אני אסמוך עליך אם נצטרך להילחם יחד?'

 

"וככה אני הולך כמה צעדים בדיזנגוף, כמו שאני מג'ויף. עצרתי מול 'קפה הפוך' בפינה, הסתכלתי פנימה על האנשים שיושבים ושותים קפה, ואמרתי לעצמי 'מה קורה כאן?'. במשך כמה ימים הייתי ממש זומבי. דיברתי מעט מאוד. גם לא בבית. במקור אני לא דברן גדול וגם לא הייתי איש פוליטי. זה היה תהליך מאוד עוצמתי. הייתי מחוק שלושה-ארבעה ימים. עבדתי אז בחברת תוכנה בהרצליה. אנשים אמרו לי 'מה קורה?', אמרתי, 'קורים דברים בעזה'. אמרו לי 'אבל עשית את זה המון פעמים, מה השתנה עכשיו?'. ולילה אחד ישבתי בחדר פה, בקצה הדירה, ונשפך לי המכתב הזה (מכתב הסרבנים) במכה. הראיתי אותו ליניב איצקוביץ, מ"מ שלי, הוא עשה כמה תיקונים, ומאז התחלתי להראות את זה לחברים. זה היה מדהים לשמוע את התגובות. הם אמרו 'אחי, אנחנו כבר עשר שנים מרגישים ככה'.

 

"כשהיינו חמישה אנשים אחד מהחבר'ה אמר 'אין, זה הטופ, בואו נפרסם מודעה'. אחרי שבוע אמרתי לו 'יהיו פה חמש-מאות. אתה תראה'. לאט לאט המון אנשים התחילו להתאסף פה בדירה. היו פה אנרגיות מטורפות. היו מצבים שהיו פה חמישים אנשים. כל פעם הגיע מישהו נוסף והציגו אותו: זה רמי, הוא סמג"ד בשריון... זה חן, הוא מגולני... וכל אחד מספר את הסיפור שלו. כשהגענו לסדר גודל של חמישים אמרנו, יאללה, בואו נפרסם. מאז התחלנו להתגלגל. בשבוע הראשון היינו מאה, בשבוע השני היינו מאתיים. בחומת מגן הצטרפו 120 איש. זה היה תמרור אזהרה מאוד מאוד חזק לצה"ל".

 

היום חתומים על המכתב 628 קצינים ולוחמים. אתה מרגיש שהיה לכם חלק בהחלטה של שרון ללכת להתנתקות?

 

"בטח. נחום ברנע ושמעון שיפר ריאיינו את שרון והשאלה השנייה שלהם בראיון היתה 'האם הסרבנים השפיעו עליך בתוכנית ההתנתקות' והתשובה שלו היתה תשובה מדהימה. הוא אמר 'אני לא בטוח שזה הסרבנים'".

 

לא לפחד מהם

 

אל הדירה נכנסת רונה, חברתו של זונשיין ב-15 השנים האחרונות, מאז ימי הצופים ברמת השרון. היא מראה לו בהתלהבות ראיון שהתפרסם בעיתון עם יצחק לאור. זונשיין נבוך. מה הסיפור? מתברר שלתנועת הסרבנות הציונית-קרבית-גברית יש שורשים דווקא בערוגה הפואטית הפוסט-ציונית של לאור. "לפני שלוש שנים, עוד לפני שחשבתי על סירוב, קראתי עבודת דוקטורט שכתבה פרופסורית באוניברסיטה העברית על תרבות הגוף בציונות", אומר זונשיין. "כל עבודה או ספר שהמלה ציונות מופיעה בה באיזושהי וריאציה מרתקים אותי. זה היה עיסוק בתרבות, בגוף, מקס נורדאו, יהדות השרירים, איך זה משתקף היום וכל זה. היו שם בהתחלה שתי שורות שהם קצה של שיר של לאור שקוראים לו 'ירו ירו ירושלים'".

 

זונשיין הולך לספרייה ושולף את ספרו של לאור "כאין" וקורא בקול: "על כן חתלו את בנכן במדים, תנו לו נר צבאות נגד חום, נגד תום, נגד תשוקת היומיום, שיאהב את הזין שלו, את הזין של האומה, הצבא, וריח אבק השריפה יגרה אותו, קולות ירי יעשו לו קרי, גנרלים יעשו לו פרפרים בקורקבן, הא קורבן חמוד, מה תהיה אם תהיה גדול? צנחן וגבר. ומה אחר כך? קבר".

 

הוא משתתק לרגע, מניח למשפט האחרון לרחף בחדר. "כשקראתי את המשפט הזה, זו היתה הפעם היחידה שקרה לי משהו כזה בחיים. היתה לי תחושה מאוד מוזרה שאני רואה משהו שאסור לי לראות. שפה מישהו אומר משהו שהוא מאוד בעייתי למישהו כמוני".

 

הרגשת כמו ארנבת שנלכדה בין פנסים של מכונית?

 

"משהו כזה. אבל עוד לא הבנתי את זה אז".

 

אתה מתכנן להפוך את "אומץ לסרב" לתנועה פוליטית?

 

"אני רואה את עצמי ממשיך את המאבק הזה עד הסוף".

 

מה מפחיד אותך יותר: להיכנס לפוליטיקה, או לחזור לאנונימיות?

 

"לחזור לאנונימיות. חד משמעית. גם אם אני לא רואה את עצמי פוליטיקאי, חבר במפלגה קיימת או מקים מפלגה, אני לא רואה שום אפשרות שאני אפסיק את המלחמה הזאת. כשחיילים מתים בשטחים העצבים נשפכים לי מהאוזניים. חברים שלי יודעים מה זה מוציא ממני. זה מטריף אותי. אני בוער. אני פשוט לא מסוגל לנשום וזה מוציא אותי לפעולה.

 

"מתו היום חיילים בעזה, מבחינת החברה הישראלית הם על הזין שלה. לאף אחד לא אכפת, חוץ מלמשפחות שמבחינתן שום יום בעתיד לא ייראה כמו שום יום בעבר. אין אף אחד אחר שמטריח את עצמו מהבית שלו ומהחיים השלווים שלו בשביל לצרוח. אני מכיר את התחושה הזאת מלבנון ומהשטחים, שאתה נכנס פנימה, יודע שיש סיכוי לא רע שתמות וברור לך מעל לכל ספק שאם תמות זה לא יעניין אף אחד חוץ מהמשפחה שלך. ציבורית, כחברה, זה לא מטריד אף אחד.

 

"אותנו זה מאוד מטריד דווקא בגלל שאנחנו באים משם. אחד הדברים שמקוממים אותי בשמאל זה שבימים שבהם נהרגים חיילים השמאל מתעסק בהפגנה שתהיה או לא תהיה בעוד חודש, כשמה שצריך לעשות זה לקחת מאה אנשים ולנסוע למורג".

 

השמאל עושה את זה כבר שנים. אורי אבנרי ו"גוש שלום" נמצאים שם כמעט בכל שבוע. אתם לא המצאתם את הגלגל.

 

"המצאנו את הגלגל של החיילים. המצאנו את הגלגל של תנועת חיילים ציונית. אורי אבנרי לא משם. כבודו במקומו, אני מלא הערכה. בזמנו הוא היה בשועלי שמשון, זה חלק מהקרדיט הציבורי שהיה לו בשעתו, היום אני לא יודע כמה אנשים מהציבור זוכרים את זה. תנועת חיילים, שאני מקווה שהיא תתרחב לתנועה ציבורית שתהיה לה תמיכה רחבה יותר, ואנחנו עובדים על זה, תנועה ציבורית של חיילים שמדברים עם חיילים, זה לא אורי אבנרי ולא 'שלום עכשיו'. לצערי זה רק אנחנו כרגע".

 

למי הצבעת ב-99'?

 

"ברק".

 

ולמי היית מצביע היום?

 

"אני לא יודע. זה יושב בסביבות מפלגת העבודה, מרצ. זו צריכה להיות מפלגה ציונית שהיא נגד השהות בשטחים. אני מרגיש שאם מישהו יבוא איתי לחודש בקלנדיה, זה לא משנה אם הוא ליכודניק, הוא יגיע לאותה מסקנה. במובן הכי עמוק, ההתנגדות שלי לשהייה בשטחים לא באה מהמקום הפוליטי".

 

זה עניין לא מובן אצלכם, החשש להצהיר שמדובר באקט פוליטי. הרי כל מה שאתם עושים הוא פוליטי. אי אפשר לברוח מזה.

 

"כל מעשה חברתי שבא לשנות מציאות הוא פוליטי. אין ספק. מהמקום הזה אתה צודק. הסירוב הוא מעשה פוליטי שבא לשנות מציאות קונקרטית. אני לא הקמתי קבוצת תמיכה לחבר'ה שיספרו סיפורים מהמילואים. המטרה היא שחיילים לא ימותו בשטחים. סה-טו. להיות הכוח היחיד שמטרת העל שלו היא לסיים את מה שקורה פה ולהחזיר את החיילים הביתה ומצד שני להילחם במתנחלים שגורמים לנו, כאיזה מיליציה מטורפת, להישאר שם. הציבור הישראלי נמצא במצב כל כך פאסיווי שהוא לא מבין שביום שהוא יעמוד על הרגליים וייצא להילחם בהם הוא ינצח אותם. זה לא כל כך מסובך. רק הפחד שהם השרישו בלבבות הוא כזה שאנשים חוששים להתקומם נגד המתנחלים.

 

"לא צריך לפחד מהם כל כך. צריך לנגוח אותם קצת ולראות שהם לא כאלה מפחידים. אם הם מאיימים לירות על חיילים, הם צריכים לדעת שיירו עליהם בחזרה. צה"ל הוא צבא חזק. הוא מנצח את החמאס, הוא ינצח גם את המתנחלים. נורא פשוט".

 

אין בך שום פינה של סימפטיה לכאב של המתנחלים, לעובדה שאלה אנשים שעומדים להיעקר מביתם?

 

"בוודאי שכן. המשפחה שלי הולכת להיעקר. יש לי בני דודים שגרים שם שלושים שנה. בוודאי שזה כואב לי, אבל אני לא מתבלבל. צריך להיזהר מהבלבול. המדינה מחליטה החלטה דמוקרטית שהם קוראים לה טרנספר, שזה בכלל עניין מגוחך. הרי טרנספר זה לקחת אנשים ולהעביר אותם מעבר לגבולות ולשלול מהם אזרחות. פה מדובר באנשים שמחזירים אותם לשטחי מדינתם בתנאים הכי טובים שאפשר להעלות על הדעת, עם כל הצער והכאב".

 

יש צער וכאב, או שזאת רק פראזה ריקה ממשמעות שאתה משתמש בה כי ככה מקובל?

 

"יש, אבל אני לא מתבלבל בינם לבין מה שמשרת את מדינת ישראל ואת כל הערכים שאני מאמין בהם".

 

כי אפשר לקבל את הרושם שאתה כועס על המתנחלים יותר משאתה כועס על הפלשתינאים.

 

"זה לא נכון. יש לי משפחה בכוכב השחר. עד לפני שלוש שנים הייתי שם מאה פעם, איך לא יכאב לי? כשהייתי מ"פ התארחתי שם המון. אני מכיר את כולם שם. אנשים מכירים אותי. לא יכול שלא לכאוב לי שהם יצטרכו להעמיס וללכת למקום אחר. ברור שזה כואב. אבל אין שום אפשרות לנסות ליצור שינוי במציאות, כשהדבר היחיד שיניע אותי זה הכאב שלהם. זה יהיה כואב, מה לעשות. לפעמים צריך לעשות דברים כואבים. אי אפשר להפעיל מדינה שלמה על בסיס הכאב של 50 אלף איש. וברק מדמון שמת בכפר דרום זה לא כואב? מאות החיילים שמתו שם זה לא כואב? מה, הם נשטפו בצער? אז כאב להם שהחיילים מתו והם המשיכו לגור שם, על אפנו ועל חמתנו. ועכשיו כואב לי, ואני לא אומר את זה מהשפה לחוץ, אבל הם לא יכולים להמשיך לגור שם. מה, לפרק את המדינה הזאת כי הם לא מוכנים? להמשיך לחיות כמו שאנחנו חיים עכשיו? להישלט על ידיהם? מה, אנחנו בטיפול פסיכולוגי פה? טיפול בכאב? זה נורא כואב וחלאס". 

 

קישור לכתבה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=483350

 

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003