> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > הטייסים, שלוש הערות - רפי מן
הטייסים, שלוש הערות - רפי מן 02/10/2003
 
 

בניגוד לטענות שנשמעו כאן השבוע, לא פגע המכתב בביטחונה של ישראל ובחוסנה. להיפך: העובדה שיש גם בין לובשי המדים כאלה שמוטרדים מן המשמעות המוסרית הכבדה, לא רק של פגיעה בחפים מפשע בעת פעולות החיסול, אלא גם מעצם הכיבוש, מעידה על חוסן החברה.

המכתב. מתקפת הנגד של המערכת הצבאית, משר הביטחון ומטה, על הטייסים שחתמו על מכתב הסירוב, הותירה אותי מבולבל. מצד אחד הסבירו לנו כי מרביתם בכלל לא טייסים היוצאים לגיחות חיסול, ומצד שני - שלפו שורת טיעונים נגד זכותם של הטייסים להתבטא, כמו גם על תוכן טיעוניהם. אבל באבק המתקפה נעלם העניין המרכזי: לא מדובר בעניינים משפטיים או נוהליים, אלא במשהו חשוב ומהותי יותר - העניין המוסרי.

בניגוד לטענות שנשמעו כאן השבוע, לא פגע המכתב בביטחונה של ישראל ובחוסנה. להיפך: העובדה שיש גם בין לובשי המדים כאלה שמוטרדים מן המשמעות המוסרית הכבדה, לא רק של פגיעה בחפים מפשע בעת פעולות החיסול, אלא גם מעצם הכיבוש, מעידה על חוסן החברה.

טוב שיש ישראלים,בסרבלים או בלעדיהם, שאינם מרכינים ראשם בשתיקה אלא מביעים את דעתם, ובקול גדול, על המשך הכיבוש ועל המדיניות הכוחנית, שאין בה כדי לחסל את הטרור אלא רק להחריפו.

במצבי משבר יש צורך באנשים שיטלטלו את המערכת באקט מחאה פומבי ומשמעותי. כשסירב אל"מ אלי גבע ב-1982 להוביל את חייליו לתוככי ביירות, הוא ספג ביקורת רבה, אבל מעשהו האמיץ הניב תוצאה: הוא חידד את הדיון הציבורי בסכנות החמורות שהיו כרוכות במדיניותו הכוחנית של אריאל שרון. וכך קורה גם הפעם.

החרם. התגובות היו צפויות להפליא: יש מי שדורש להעמיד את הטייסים לדין, ויש מי שמציע להטיל חרם על חברת אל-על שמעסיקה חלק מהטייסים, ולעקור מבתי הספר את יצירותיהם של סופרים תומכי הטייסים. ציד המכשפות שיוזמים חלק מאנשי הימין משתלב בתפישת עולמם, המבקשת לחסל כל דיון ציבורי בשאלות קיומיות מרכזיות, להשליט טרור מבית על כל מי שמעז להביע דעה אחרת. ואגב חרם: מוזר שהקריאה הזו באה מבית מדרשם של המתנחלים. האם לא הם המשמיעים זעקות שבר כל אימת שמישהו מזכיר לאזרחי ישראל את זכות המחאה האזרחית הבלתי אלימה, בדמות חרם על מוצרי ההתנחלויות?

ההישג. המציאות, חייבים להודות, מדכדכת. הדחפורים מפלסים דרכים חדשות בשטחים, מערבלי הבטון יוצקים יסודות לעוד ועוד בתים בהתנחלויות, והנתונים החדשים מצביעים על כך שמספר המתנחלים ממשיך לצמוח. ומנגד, יכול השמאל לצאת להפגנות (והוא אינו עושה זאת במידה מספקת), לחתום על עצומות או לשגר מכתבי סירוב אמיצים - ואפילו להציע לפלשתינים הצעות נדיבות להפליא לשלום. אלא שכל המעשים הללו,חשובים וראויים ככל שיהיו, אינם חורגים מגדר דיבורים.

ובכל זאת יש הישג שאפשר לברך עליו: חרף קביעת העובדות המתמדת של המתנחלים, הם לא הצליחו לטשטש את דבר קיומו של הקו הירוק. קיימת אבחנה חדה וברורה, בשיח הישראלי כמו בדיון הבינלאומי, בין מה שעושה ישראל מבית, בתוך תוכם של גבולות המדינה, לבין מה שהיא מחוללת מחוץ לגבולותיה, בשטחים שנכבשו בשנת 1967. בנקודה זו גבר קול ההיגיון על נהמת הסיפוח, ועל מאמציהם של אנשי הימין ליצור מראית עין מזויפת, כאילו מדובר בישות אחת. ומכתב הטייסים הוא תזכורת ברוכה נוספת לכך.

קישור למאמר:

http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/550/362.html

 

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003