> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > בטרם יתפוגג הקונסנסוס - מאת לילי גלילי
בטרם יתפוגג הקונסנסוס - מאת לילי גלילי 13/01/2009
 
 

"נקמה אינה דרך פעולה", כתבו פעילי תנועת "אומץ לסרב" במודעה שפירסמו ביום ה-12 של המלחמה. גם אם הם צודקים, אין ספק שתחושת הנקם היא גורם מלכד ובלם רגשי למחאה.
כשהמלחמה בעזה מתנהלת בצל תיקון הכשלים של מלחמת לבנון השנייה נגזרת מכך עוד מסקנה: לסיים אותה עכשיו, בטרם מתפוגג הקונסנסוס המלווה אותה. כמו שיש ערך לשיקום תחושת העורף שהפעם אין הוא מופקר לגורלו, ולשיקום הדימוי של הצבא - כך גם סיום המלחמה בעודה נתונה בהסכמה רחבה הוא חוויה מתקנת.

קונסנסוס הוא מרכיב חשוב בחוסן הלאומי, ושימורו הוא ערך בפני עצמו. התחשבות בו אינה ביטוי לחולשה, אלא לתבונה. לא פחות מהערכת כושר העמידה של העורף או חיזוי ממדי הסרבנות, שנהפכו זה כבר לשיקולים מובנים בקבלת ההחלטות.

שימור ההסכמה הרחבה אינו מותיר עוד זמן רב ללחימה. הסדקים בשריון ההסכמה מתרחבים. אם מחאת הרחוב היא מדד חשוב להסכמה, אם סרבנות, גם בעיני מתנגדיה, היא אחד המדדים ללגיטימיות של המלחמה - המלחמה בעזה נתפשת עד כה כמלחמה שונה מאוד מקודמתה. היא בעיקר מלחמה אישית מאוד, כזאת שקשה יותר לסרב לה. עם זאת, הדגש הוא על "עד כה".

המעקב אחרי המחאה הציבורית מעלה, כי מחאת הרחוב המיידית - אולי כלקח ממלחמת לבנון - היתה הפעם גדולה וזריזה בהרבה. כמו תמיד, ראשון יצא אליה השמאל הרדיקלי. שלא כמו תמיד, הובילו אותה במידה רבה אזרחי ישראל הערבים. המלחמה האכזרית המתנהלת בעזה נגד ציבור פלשתיני היא בעבורם פגיעה בקרובים מדרגה ראשונה. זה הופך את המלחמה לאישית יותר ממלחמת לבנון.

אלא שתחושה זו היא גם הבלם להתרחבות המחאה. גם לציבור בשמאל הציוני זו מלחמה אישית מאוד. שמונה שנים של קסאמים ודיווח עליהם קירבו את הציבור בישראל לתושבי הדרום. סיפוריהם מוכרים, עלבון ההתעלמות הממושכת מהם רובץ על המצפון.

תחושה זו בלטה בהפגנה מול משרד הביטחון, שאירגנה "שלום עכשיו" במוצאי השבת שעברה. רבים מבאיה הקרינו אי נחת ממיעוט המשתתפים מהשמאל הציוני, והיו גם שהביעו אי נוחות מעצם השתתפותם בהפגנה שאינם שלמים עמה לגמרי. על כל אלה מתווסף מיסוך של קהות חושים, העומד גם בפני מראות הזוועה מן הסוג שבעבר היו מריצים ציבורים גדולים להפגנות רחוב ספונטניות.

"נקמה אינה דרך פעולה", כתבו פעילי תנועת "אומץ לסרב" במודעה שפירסמו ביום ה-12 של המלחמה. גם אם הם צודקים, אין ספק שתחושת הנקם היא גורם מלכד ובלם רגשי למחאה.

אתמול הופיע כבר הסרבן הראשון, איש מילואים שסירב להיכנס לעזה. הניסיון מלמד שאחרים יבואו אחריו. עם זאת, גם ותיקי הסרבנים מודים שמלחמה זו שונה, ובאותה נשימה קובלים על כך שהממסד הצליח לשווק אותה כמלחמת אין ברירה.

אלא שתחושה זו עומדת להתפוגג. גם אם באטיות, ההסכמה הרחבה מתכרסמת, החשד ששיקולי בחירות משפיעים על קברניטיה גובר, והמחשבה שאולי עכשיו יש ברירה שכדאי לבחון אותה - קונה לה אחיזה. לא צריך לחכות שהקונסנסוס יתרסק בשל ריבוי קורבנות; די בשינויים המתחוללים עתה בהלכי הרוח כדי להביאם בחשבון בדיון על עתיד המהלכים בעזה.

דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003