> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > סירוב למען הדמוקרטיה - עמוס שוקן
סירוב למען הדמוקרטיה - עמוס שוקן 02/10/2003
 
 

טוענים כלפי הטייסים, שסרבנות שיסודה בנימוקים אידיאולוגיים-פוליטיים פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי. קשה להתווכח עם הטענה הזאת, אבל אני שואל את עצמי, אם היינו מקבלים אותה במקרה של סרבן דרום אפריקאי לבן בתקופת האפרטהייד. אני נוטה לחשוב, שלא. אני שואל את עצמי, אם למרות ההבדלים בין האפרטהייד של דרום אפריקה לבין המצב אצלנו אין גם קווים דומים.

ביום העצמאות שעבר הוזמנתי למסיבה לכבוד החג אצל ידידים. בין היתר ערכו שם טקס הדלקת משואות פרטי כהקדמה לטקס הממלכתי. בחור צעיר, שהיה אחד ממדליקי המשואות, אמר: אני מתכבד להדליק משואה זאת של יום העצמאות הנ"ה למדינת ישראל, לכבוד בני גילי, חיילי צבא ההגנה לישראל, הנושאים בנטל הביטחון במסירות ובחירוף נפש, לכבוד בני גילי, סרבני השירות בשטחים,שמזכירים לנו - למרות ענישה והוקעה חברתית - שלא רק על ביטחון עמנו אנו נלחמים אלא גם על כיבוש ונישול של עם אחר, שרוצה, ממש כמונו, לחיות קוממיות בארצו, ולתפארת מדינת ישראל.

 

 מי שמתעלם מן השניות הזאת בחיינו, כמו מפקד חיל האוויר, מעיד על עצמו, שאין לו הכלים להבין את המציאות שעמה צריכים להתמודד חיילים כבר שנים רבות, ובפרט בשנים האחרונות. מי שמגיב על מכתב הטייסים בפאניקה ובאופן מתלהם, כפי שהגיב האלוף דן חלוץ, מעיד על עצמו, שחסרות לו התכונות הנדרשות ממפקד להנעת חייליו בנסיבות מורכבות לדן חלוץ יש פתרונות פשוטים לנסיבות כאלה. "היה איזשהו דיון ערכי במטכ"ל לפני שהתקבלה ההחלטה החריגה לתקוף את מחמוד א-זהאר ביחד עם האשה והילד שלו?" נשאל חלוץ בראיון ל"מעריב", והוא השיב: "מה זה 'הילד שלו'? הילד שלו זה לא ילד בן שלושה חודשים. לפי חוקי מדינת ישראל הוא בגיל שחייב שירות, ולפי הנהוג שם הוא היה חבר חמאס. גם שומר הראש שנהרג לא היה סופר סת"ם אלא טרוריסט". "ובכל זאת", הקשה המראיין, "הבן שילם לכאורה על מעשי אביו". "הבן", השיב חלוץ, "חבר בארגון החמאס בדיוק כמו אבא שלו. אני לא יודע אם יש לו תעודה עם תמונה עדכנית, אבל הוא חבר". אפשר לשאול, אם ההתנקשות במחמוד א-זהאר אינה כשלעצמה בגדר פקודה בלתי חוקית בעליל, אבל ברור שההצדקה שנותן מפקד חיל האוויר להרג בנו של א-זהאר היא הצדקה פושעת. על פי שום אמת מידה לא היה הבחור בן ה-24 בן מוות. השאלה אם חוקי להרוג את מי שאינו בן מוות בעת חיסול "פצצה מתקתקת" היא שאלה סבוכה, אבל מה הדין כאשר יעד החיסול כלל איננו כזה? האם מתקבל על הדעת, שדיונים בשאלות כאלה ייערכו בטייסות? האם אפשר שלא ייערכו, אם רוצים להימנע מפקודות בלתי חוקיות בעליל?

 

 הטייסים הסרבנים לא הסתפקו בדיון בשאלת חוקיותן של פקודות החיסול, אלא

גם הצביעו על הכיבוש כמצב הגורר את ישראל למעשים בלתי חוקיים, וגם הוא

עצמו אינו חוקי. הם הואשמו מיד בסרבנות פוליטית המערערת את יסודות הדמוקרטיה.

שר הביטחון, שאול מופז, אמר, שמדובר באקט פוליטי סנסציוני במסווה של

אקט מוסרי, וכן האשים את הטייסים בעידוד האויב.

 

 מדכא לראות, שבישראל של היום הפעילות הפוליטית הזוכה להערכה ולעידוד

של פוליטיקאים כמו מופז היא פעילותם של אנשים דוגמת עוזי כהן ושלומי

עוז, ואילו כאשר הדיון הפוליטי עוסק בשאלות של מוסר ואידיאולוגיה שר

הביטחון רואה בו רק שלילה. האמת היא, שאין כל רע בעמדה פוליטית, ובתנאים

מסוימים גם במסקנה אופרטיווית אישית הנובעת ממנה. אדרבה, צריך לעודד

את כל מי שמראה מעורבות פוליטית מן הסוג שכבר אינו מקובל כל כך בישראל;

דהיינו, מעורבות שאין בצדה שכר כספי או כוח.

 

טוענים כלפי הטייסים, שסרבנות שיסודה בנימוקים אידיאולוגיים-פוליטיים

פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי. קשה להתווכח עם הטענה הזאת, אבל אני

שואל את עצמי, אם היינו מקבלים אותה במקרה של סרבן דרום אפריקאי לבן

בתקופת האפרטהייד. אני נוטה לחשוב, שלא. אני שואל את עצמי, אם למרות

ההבדלים בין האפרטהייד של דרום אפריקה לבין המצב אצלנו אין גם קווים

דומים.

 

 בחבל ארץ אחד ישנן שתי אוכלוסיות - לאחת כל הזכויות וההגנות, והאחרת

משוללת זכויות בסיסיות ונשלטת על ידי הראשונה. זהו מצב בלתי דמוקרטי

בעליל. על איזו דמוקרטיה אנו מגינים כשאנו מגנים את מי שפועל על פי

יכולתו והבנתו נגד המצב הזה? אם חובתו של חייל היא להגן על הדמוקרטיה,

ייתכן שדווקא הטייסים הסרבנים הם אלה שמגינים על הדמוקרטיה הישראלית.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003