> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > אין דבר כזה "כיבוש נאור" - מאת טלי גלסקי
אין דבר כזה "כיבוש נאור" - מאת טלי גלסקי 15/05/2003
 
 

חיילי מילואים המשרתים בשטחים החליטו להפסיק לשתוק; הם יוצאים, לדבריהם, למאבק על הציונות האמיתית; הערב בצוותא הם ינסו להציג את עמדתם; טלי גלסקי שמעה מהם על המניעים והרצון העז להביא לשינוי

"בלילה האחרון של המילואים הרסנו בית של משפחה פלסטינית. המג"ד צעק 'חדל ירי' אבל האש לא הפסיקה. המג"ד שאל בקשר מי יורה, והתשובה שהוא קיבל היתה: 'אלה מג"בניקים שבאו להצטרף לחגיגה'. באותו יום הבנתי שאני לא משתף יותר פעולה".

חן אלון, רס"ן במילואים, טוען שאת השירות הכי משמעותי שלו בצה"ל עשה בכלא. "הגדוד שלי יצא לעזה, ואני סוף סוף הרגשתי שאני משרת את הצבא שלי באמת". אלון מספר בכאב על זיכרונותיו מהשטחים: נשים יולדות שנתקעות במחסום, סטודנטים שלא יכולים ללמוד, ילדים שצריכים ללכת לרופא, מבטים מושפלים מציצים מבעד לסורגים. "גדל פה דור שדורשים ממנו לעשות דברים איומים", הוא אומר.

 537
חיילי מילואים חתומים על "מכתב הלוחמים" שהיווה את היסוד להקמתה של עמותת אומץ לסרב 28. אחוז מהם קצינים. הם משרתים ביחידות שריון, צנחנים, תותחנים ויחידות חי"ר אחרות. הסרבנים מאמינים, שהמאבק האמיתי שלהם לא צריך להיות נגד הפלסטינים, אלא נגד מה שמשחית את החברה הישראלית. העיוות המוסרי, לדעתם, מגיע מכיוון ההתנחלויות בשטחים, אשר בגללן הופך צה"ל מצבא הגנה לצבא כיבוש.

בכנס שיערכו הערב (חמישי, 15.5) באולם "צוותא" בתל-אביב, הם ינסו להסביר את עמדותיהם ולעודד את המתלבטים להפסיק לשרת כעיוורים במה שהם מכנים "צבא האיוולת".

 

מי שיש לו משכנתא, לא הולך להתאבד
אנשי העמותה מאמינים, שכמו שצה"ל יצא מלבנון הוא יכול לצאת מהשטחים, וכמו שהרמטכ"ל דאז שגה כשניבה כי "נהרות של דם ישטפו את הרחובות", גם אלה שמחדירים פחד בלב הישראלים יתגלו כשקרנים. מי שיש לו משכנתא ואוטו בשלושים תשלומים לא הולך להתאבד, הם טוענים. אבל הכיבוש יוצר מצב שבו אין להם מה להפסיד. צה"ל לוקח מהם את התקווה, כשהוא מחזיק אותם במכלאות ההמוניות האלה.

לסרבנים ברור, שאם רק יכנסו ההתנחלויות לתוך תחומי קווי 67', יחל עידן חדש וטוב יותר לישראל. עם זאת, הדרישה לפנות התנחלויות מזכירה קצת את הדרישה לשגר את הפלסטינים למדינות ערב. למעשה, כל הצעה לטרנספר מצד זה או אחר מתעלמת לחלוטין מהעובדה שמה שרוצים להזיז זה לא ארגז של בקבוקי בירה, אלא אנשים עם אידיאולוגיה וקשר רגשי לאדמה.

ואכן, המתנחלים מבהירים שהם ממש לא מתכוונים לעזוב את ביתם. דובר מועצת יש"ע, יהושע מור-יוסף, דוחה את טענותיהם של אנשי העמותה לגבי ההתנחלויות: "מדובר בחבורת עב"מים שמאלנים, שלא היו כאן בשלוש השנים האחרונות, בהן הוכח שההתנחלויות אינן מכשול לשלום", הוא אומר.

מור-יוסף ציין, שראש הממשלה ברק הציע לערפאת לפנות מאה התנחלויות, והשלום לא הגיע. "מדינת ישראל וצה"ל הסתדרו עד עכשיו גם בלי קומץ הסהרורים הזה, וסביר להניח שגם יסתדרו בעתיד", הוא מסכם בביטחון.



ביום שאני מקבל צו - אני מתייצב
באופן רשמי, תופעת הסרבנות אינה קיימת בפרוטוקול של צה"ל. "יש מקרים בודדים של מי שלא רוצה לשרת, אנחנו מתייחסים לכל מקרה לגופו", מסרה הדוברת. עם זאת, בשלושת החודשים האחרונים נראה שהחלו להתייחס ברצינות לאתם מקרים בודדים. נראה שמישהו בצבא החליט לרדת מהעץ ולמתן במעט את ההתייחסות לעניין. במקום לשבת בכלא הצבאי נשלחים הסרבנים הביתה בלי להישפט, ולאחר מכן מקבלים צווי מילואים שמזמנים אותם לשירות בתוך גבולות הקו הירוק. "הם חשבו שמדובר באפיזודה חולפת, אבל ראו שאנחנו משפיעים על אנשים", אומרים בעמותה.

עם זאת, גם להם ברור שכל עוד צה"ל נמצא בשטחים, יש מי שעושה את המילואים האלה במקומם. וזה בהחלט מטריד אותם. סיבה זו, מתברר, מחזיקה בשטחים חיילים רבים אשר מתנגדים לכך נחרצות, אולם חוששים להפיל את העבודה על חברים. בכלל, מתברר כי לחץ חברתי ואחוות לוחמים הם דבק חזק מאוד. "אני הולך להפגנות וחותם על עצומות, אבל ביום שאני מקבל את הצו, אני יודע שאני חייב להתייצב. אם אני לא אעשה מילואים, חבר שלי יעשה כפול", אומר גל, סרן במילואים.

אבל יש גם לא מעט שחושבים אחרת. "יש דרך דמוקרטית אחת להשפיע על מהלך הדברים במדינה, והיא לשים פתק בקלפי", כך אומר סרן קובי כהן, מ"פ בשריון. כהן מאמין שלצה"ל יש תפקיד חשוב בשטחים. "כשאנחנו שם, אנחנו מונעים פיגועים, לעתים גם בגופנו", הוא אומר.

כהן נפצע שלוש פעמים במהלך שירותו. "דינם של הסרבנים כדינו של אותו חייל דתי, שהודיע שיסרב פקודה אם הרב שלול יורה לו שלא לפנות התנחלויות". זו מדינת חוק, הוא מדגיש, ומוסיף: "נראה שהסרבנים מקבלים לגיטימציה גוברת והולכת מצד גורמים במדינה. אבל הם לא מלאכי השלום. הם פוגעים באחוות הלוחמים ומובילים לאנרכיה".

 

אלימות גוררת אלימות
אנרכיה היא בדיוק המצב אליו שואפים הסרבנים. הם מקווים שפעולותיהם יגרמו לחיילים לעזוב את עמדותיהם, ולהציב בפני הממשלה עובדה. את השינוי הם לא רוצים להוביל מתוך המערכת, הצעה שהם שומעים שוב ושוב. גל לעומתם משוכנע שזו התשובה, עד שיחול שינוי מדיני. "אני חוטף צעקות ממילואימניקים אחרים, כשאני מניח שמיכה על עציר פלסטיני שזרקו אותו בקור, או מסיר לו את האזיקים כשהוא רוצה להשתין. יש חיילים שמשאירים אותם להשתין במכנסיים".

גם סרן כהן מאמין שיש אנשי מילואים המצליחים להוריד את רמת האלימות בשטח. "אנשים עם ניסיון חיים ושיקול דעת יכולים למנוע 'תקלות' שנגרמות על ידי חיילים צעירים, שקל להם ללחוץ על ההדק ולהסתער".

בעמותת "אומץ לסרב" לא מוכנים להמתין לתקלות נוספות. "אלימות גוררת אלימות", אומרים שם. "אף חייל לא מסוגל להשאיר את מה שהוא רואה ועושה בשטחים. זה מחלחל לתוך החברה שלנו". כל הרעות החולות של החברה הישראלית נובעות, לדבריהם, מהכיבוש. וכדי להפוך חברה טובה יותר ומצליחה יותר, לדעתם, יש רק דרך אחת - לסיים את הכיבוש.

קישור למקור:

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=65340&Action=Print&sid=16

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003