> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > הסרבנים הם גיבורים - ניר ברעם
הסרבנים הם גיבורים - ניר ברעם 24/12/2003
 
 

גם הרב קוק כבר קבע שחוקי העולם חלים עלינו. לפי חוקים אלה, הכיבוש הוא פשע, שחובה לסרב לו. כמו שדרשנו מאחרים לסרב בשעת הצורך

הפסטיבל הקבוע שמתלהט כאן לאחר כל מכתב סרבני, לא ייחסך מאיתנו גם

הפעם. הנקודה היא שראוי הפעם לכוון את פסטיבל הקלישאות של מתן וילנאי,

אסא כשר וחבר מרעיהם לכיוונים קצת יותר משמעותיים. הטיעון הקלסי נגד

סרבנות הוא כזה: ישראל היא קולקטיב לאומי דמוקרטי (עבור יהודים כמובן),

הממשלה היא הקבלנית של העם וצה"ל הוא קבלן המשנה של הממשלה. חיילי

צה"ל מיישמים את מדיניות הקולקטיב הלאומי, ואסור להם בעבודתם הצבאית

לקבוע עמדה פוליטית עצמאית, הנוגדת את עמדת הקולקטיב.

 

כדי להבהיר את חולשת הטיעון המפורר והכושל הזה, ראוי לחזור קצת לאחור. 

 

זמן הכיבוש מאז 1967 הוא למעלה משלושה עשורים. הכיבוש הישראלי

וההתנחלות הם אקטים אלימים ולא חוקיים, על פי הקהילה הבינ"ל, ארה"ב וכל

הנורמות המקובלות בעולם. כעת, במקרים אחרים, כאשר מדינה מבצעת פשעים,

אנחנו מצפים מאנשים לוחמים להיות גם "בני אדם", לקום ולמרוד. לכן סרבני

מצפון במלחמת העולם השנייה מגרמניה או מאיטליה נחשבים לגיבורים.

 

כיצד קובעים מהו פשע? הרי אין אמת מידה, רק נרטיבים, לא? כל עם מהדק את

אחיזתו בנרטיב מארגן אחר. ישראל רואה בכיבוש א', הפלשתינים - ב'. זו הסיבה

שעמדתו של העולם הצופה בנו מבחוץ והנורמות הרווחות בעולם הדמוקרטי,

לפחות בעולם המצדד בזכות קיומה של ישראל, יכולות להוות מעין שופט מוסרי

בשאלה: האם הכיבוש הוא פשע? האם הכיבוש הוא עוול מוסרי נורא?

 

בכל זמן יש לאנושות נורמות מסוימות. בשנת 1600 לא היו קהילות לאומיות,

וזכותו של עם אחר להגדרה עצמית לא היתה קיימת. בעולמנו היום, לאחר ימי

הקולוניאליזם, מקובל שעם אחד לא יכול לשלול מעם אחר את הזכות לטריטוריה

משלו: לכן "הופיעו" בעשורים האחרונים עשרות עמים קטנים. הנורמה הזו היא

היום כחוק בעולם, וישראל מפרה חוק זה בברוטליות כבר שלושים ושש שנה.

"ישראל בעמים - ארץ ישראל בארצות", את זה כתב הראי"ה (אברהם יצחק הכהן

קוק ז"ל, שבנו הרצי"ה, היה מנהיגה הרוחני של תנועת ההתנחלות), והתכוון

לומר: חוקי העולם חלים גם עלינו.

 

אין דבר כזה סרבנות מצפונית לעומת סרבנות פוליטית. זו שרלטנות "מדעית"

"כביכול", להגנות של שרלטנים. אם הקולקטיב הלאומי פועל באופן מופקר,

"סרבנות פוליטית" היא לגיטימית ונדרשת. בתקופה האחרונה אנחנו עדים לגלים

של חיילים, שהגיעו למסקנות האלה: הכיבוש איננו הגנה עצמית (בנו שם

התנחלויות כהצהרה, כעמדה), הכיבוש העיקש רב השנים הוא פשע על פי כל

נורמה בינ"ל של תקופתנו, העובדה ש-36 שנים הוא רק מתחזק מאוששת את

הטענה שהוא כאן כדי להישאר. העוולות שמדינת ישראל מבצעת באזורי

הכיבוש, בשם אידיאולוגיה שאיננה עומדת באף נורמה ומשמעותה שלילת כל

הזכויות הלגיטימיות מקולקטיב אנושי אחר, הם פשעים, שחובה לסרב להם כמו

שדרשנו ועוד נדרוש מחיילים ממדינות אחרות לסרב בשעת הצורך.

 

יותר מזה, הכיבוש הוביל את ישראל להיות מדינה בלי גבולות. כלומר,

הקולקטיב הישראלי מעולם לא בחר בגבולות האלו. הם לא כתובים בשום מקום.

מעולם לא הציגו לנו את גבולות המדינה, הכוללים את אזורי הכיבוש, זה פשוט

"דבר" שקרה וקורה, וכסומים מנוקרי עיניים אנחנו מוסיפים לתחזק אותו.

 

חיילים המגיעים למסקנה שבנסיבות האלה (ועוד לא דיברנו על "נזקי הכיבוש"),

במציאות כה מטורפת וחולנית, הם לא מוכנים לשרת יותר את הקולקטיב

הלאומי - שבעצמו לא חתם מעולם על גבולות הכיבוש - ראויים לכבוד רב.

בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הם יהיו גיבורי הזמן המכוער הזה. 

 

 

קישור למקור:

http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/614/130.html


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003