> To the English edition
 
אומץ לסרב > מהעתונות > למה סרבתי - מאת נעם ליבנה
למה סרבתי - מאת נעם ליבנה 24/05/2004
 
 

שליחות אמיתית באה מתוך אומץ לב, פריצת דרך, ספקנות, אינדיבידואליזם. לא מתוך השתלבות חסרת-דעת, מתרפסת ומתקרנפת בקונצנזוס. האם זה באמת יתכן שהויכוח על נושא הסירוב לשרת בשטחים הכבושים שמתנהל כיום בתנועה הקיבוצית, נראה בדיוק כמו הויכוח מחוצה לה? האם אין שום דבר שמבדיל את אלה שבחרו בקיבוץ כדרך חיים מאוכלוסיית שאר המדינה?

 

“War will exist until that distant day when the conscientious objector enjoys the same reputation and prestige that the warrior does...”

(J.F. Kennedy)

 

משחר ימיה היתה התנועה הקיבוצית גאה בתרומתה ל"עשייה הבטחונית", ובפרט בחלק הנכבד שלקחו בניה בשירות ביחידות מובחרות. מהו מקור אותה גאווה? האם זוהי הנכונות להלחם על הערכים המכוננים של התנועה הקיבוצית, או שמא זוהי התחממות קונפורמיסטית במדורת השבט, התרפסות בצלה של הישות הכללית יותר, הלאום? אכן, אינספור מחקרים מאשרים שהנכונות של גברים צעירים להלחם ואף למות במלחמה, נובעת בראש ובראשונה מהרצון "לצאת גבר", לא לאכזב את החבר'ה, ופחות מכך מהערכים לשמם הם נלחמים. מביכה ככל שתהיה העובדה הזאת לגברים כאינדיבידואלים, חובה עלינו כחברה לשאול עצמנו מדוע אנו בוחרים לתגמל לחימה, ואיזה סוג של לחימה.

נולדתי בקיבוץ באמצע שנות השבעים, וילדותי עברה עלי בו בשנות השמונים. בתקופה זו מנגנוני השיתוף עוד תפקדו, ובאופן פורמלי צורת החיים בקיבוץ שיקפה את הערכים המכוננים של התנועה הקיבוצית. כמובן, במבט רטרוספקטיבי ברור לכל שבתקופה זו הקיבוץ כבר רץ על "האדים של הדלק" בכל הקשור לאידיאולוגיה, ושמתחת לפני השטח רחשו תנועות טקטוניות כבירות, לא רק בקיבוץ, אלא במדינה בכלל. החברה עברה תהליך של קפיטליזציה ומטריאליזציה, והקיבוץ לא נשאר אדיש לאותם תהליכים. לא כאן המקום לנתח את הסיבות שגרמו להוויה הקיבוצית להתרחק מהליבה הערכית שלה, ולייחוד האידיאולוגיה הקיבוצית להתמוסס בקונצנזוס. די רק אם נציין שחלק מאותו תהליך, לא ברור עד כמה הוא מהווה סיבה ועד כמה תוצאה, היה כשלון בהעברת האידיאולוגיה לדור הבא. במילים אחרות, הקיבוץ לא הצליח להעביר את הערכים המכוננים שלו לבני המשק. כמו שניסח זאת אחד מחברי: "מה הם ציפו, שנספוג את האידיאולוגיה יחד עם ריח הזבל ברפת?".

יהיו אשר יהיו הסיבות, בתקופת ילדותי אף-אחד כבר לא דיבר על סוציאליזם ועל הומניזם בפאתוס. הטון הלך ונהיה מתנצל, ואח"כ גם ציני. את הריק שהשאיר אחריו הנרטיב הסוציאליסטי-הומניסטי תפס הנרטיב של האתוס הציוני, וכך המרחק בין "להיות ציוני טוב" ו"להיות קיבוצניק טוב" הלך והצטמצם. המרכיב הבולט ביותר שאני זוכר כנער במושג "להיות קיבוצניק טוב" (מלבד היכולת לעשות רברס עם עגלה, לסחוב אשכולות בננות על הגב וערך העבודה שבאמת נשמר), היה כמובן השירות בסיירת. כל נער בן 15 כבר ידע באיזו סיירת הוא רוצה לשרת, איזה גיבוש צריך לעבור, מה אורך המסלול וכו'.

במקביל לאותו תהליך התחזקה גם מגמה אחרת: הצורך לבחור בין ערכי הציונות, כפי שפורשה באותה תקופה, לבין ערכי ההומניזם הלך והתחדד. במידה רבה היה זה ויכוח על הפירוש למושג "ציונות", כשליבת הויכוח היתה כמובן השאלה האם יישוב השטחים הכבושים הוא המשך טבעי של הציונות, או סטייה מדרכה. תחת לנסות ולהסיט את מרכבת הציונות מדרכה הסוררת, עלה הקיבוץ על המרכבה ומשם היא כבר לקחה אותו פחות או יותר לכל אשר הלכה.

ללא ערכי ההומניזם והסוציאליזם, הערכים המכוננים של התנועה הקיבוצית, מה שהיה נר לרגליה, הקיבוץ איבד את מנהיגותו ומגורם משפיע דומיננטי על דרכה האידיאולוגית של המדינה, הפך לתוצר מובהק שלה. וכך החלו בני המשק טסים לאמריקה, אלסקה או יפן כדי "לעשות את המכה", משתלבים היטב בג'ונגל של השוק החופשי, לומדים איך לתחמן, לנצל, "לקמבן". כך ראיתי במו עיני בני משק מתעללים בעצירים בשטחים. וכך גם ראינו בני-משק משרתים ביחידות חיסול כמו "שמשון" ו"דובדבן", יחידות שבאופן הכי מובהק וחסר בושה שאפשר נוצרו על מנת לדכא עם כבוש. יחידות שמבטאות בדיוק את ההיפך המוחלט מהערכים המכוננים של התנועה הקיבוצית. העיקר "להיות בסיירת".

שליחות אמיתית באה מתוך אומץ לב, פריצת דרך, ספקנות, אינדיבידואליזם. לא מתוך השתלבות חסרת-דעת, מתרפסת ומתקרנפת בקונצנזוס. האם זה באמת יתכן שהויכוח על נושא הסירוב לשרת בשטחים הכבושים שמתנהל כיום בתנועה הקיבוצית, נראה בדיוק כמו הויכוח מחוצה לה? האם אין שום דבר שמבדיל את אלה שבחרו בקיבוץ כדרך חיים מאוכלוסיית שאר המדינה? האם לא נותר זכר לשאיפה של הקיבוץ ליצור אלטרנטיבה צודקת יותר, הומניסטית יותר? לו דבק הקיבוץ בדרכו הוא היה גאה בסרבני הכיבוש שיצאו מקרבו לפחות כמו בלוחמי הסיירת המהוללים. כי אלה הראשונים מבטאים את לב ליבה של האידיאולוגיה שהצמיחה את הרעיון הקיבוצי, ואלה השניים רכבו על גל הטסטוסטרון הלאומי, שכרון הכח, אסון קיומנו כאן. אלה הראשונים עשו את שעשו מתוך רגש שליחות, בידיעה שהם צועדים לפני המחנה, שישלמו מחיר אישי יקר ויספגו ביקורת קשה. אלה השניים ידעו שיזכו לאותות של כבוד והערצה, וחיבוק מצד החברה.

אני סירבתי לשרת בשטחים, וישבתי על כך בכלא. כמוני סירבו עוד 600 חברי תנועת "אומץ לסרב". אני סירבתי לשמור על כבישים ליהודים בלבד, סירבתי לאבטח הריסת בתים ללא משפט (לערבים בלבד), סירבתי למנוע מקשישים וחולים לעבור במחסום, סירבתי לעצור אנשים במשך שנים ללא משפט, סירבתי להוציא אנשים להורג ללא משפט, סירבתי למות ולהרוג במלחמה לא צודקת ולא הכרחית, סירבתי לדכא 3.5 מיליון בני-אדם (“humans”), וסירבתי לבצע הלכה למעשה מדיניות של אפרטהייד. סירבתי כי לא יכולתי אחרת. סירבתי, כנראה, כי ההורים שלי, שלהבדיל ממני בחרו בקיבוץ, ידעו למה הם בחרו וידעו להסביר לי. סירבתי כי אני קיבוצניק. ועל כך אני גאה.

 

נעם ליבנה, בן קיבוץ בית העמק.

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003